יג וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו בָּלָ֗ק לך־נָּ֨א אִתִּ֜י אֶל־מָק֤וֹם אַחֵר֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְאֶ֣נּוּ מִשָּׁ֔ם אֶ֚פֶס קָצֵ֣הוּ תִרְאֶ֔ה וְכֻלּ֖וֹ לֹ֣א תִרְאֶ֑ה וְקָבְנוֹ־לִ֖י מִשָּֽׁם׃ יד וַיִּקָּחֵ֙הוּ֙ שְׂדֵ֣ה צֹפִ֔ים אֶל־רֹ֖אשׁ הַפִּסְגָּ֑ה וַיִּ֙בֶן֙ שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֔ת וַיַּ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃ טו וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־בָּלָ֔ק הִתְיַצֵּ֥ב כֹּ֖ה עַל־עֹלָתֶ֑ךָ וְאָנֹכִ֖י אִקָּ֥רֶה כֹּֽה׃ טז וַיִּקָּ֤ר יְדוָד֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיָּ֥שֶׂם דָּבָ֖ר בְּפִ֑יו וַיֹּ֛אמֶר שׁ֥וּב אֶל־בָּלָ֖ק וְכֹ֥ה תְדַבֵּֽר׃ יז וַיָּבֹ֣א אֵלָ֗יו וְהִנּ֤וֹ נִצָּב֙ עַל־עֹ֣לָת֔וֹ וְשָׂרֵ֥י מוֹאָ֖ב אִתּ֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ בָּלָ֔ק מַה־דִּבֶּ֖ר יְדוָֽד׃ יח וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר ק֤וּם בָּלָק֙ וּֽשֲׁמָ֔ע הַאֲזִ֥ינָה עָדַ֖י בְּנ֥וֹ צִפֹּֽר׃ יט לֹ֣א אִ֥ישׁ אֵל֙ וִֽיכַזֵּ֔ב וּבֶן־אָדָ֖ם וְיִתְנֶחָ֑ם הַה֤וּא אָמַר֙ וְלֹ֣א יַעֲשֶׂ֔ה וְדִבֶּ֖ר וְלֹ֥א יְקִימֶֽנָּה׃ כ הִנֵּ֥ה בָרֵ֖ךְ לָקָ֑חְתִּי וּבֵרֵ֖ךְ וְלֹ֥א אֲשִׁיבֶֽנָּה׃ כא לֹֽא־הִבִּ֥יט אָ֙וֶן֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל יְדוָ֤ד אֱלֹהָיו֙ עִמּ֔וֹ וּתְרוּעַ֥ת מֶ֖לֶךְ בּֽוֹ׃ כב אֵ֖ל מוֹצִיאָ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם כְּתוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם לֽוֹ׃ כג כִּ֤י לֹא־נַ֙חַשׁ֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־קֶ֖סֶם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כָּעֵ֗ת יֵאָמֵ֤ר לְיַעֲקֹב֙ וּלְיִשְׂרָאֵ֔ל מַה־פָּ֖עַל אֵֽל׃ כד הֶן־עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם וְכַאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א לֹ֤א יִשְׁכַּב֙ עַד־יֹ֣אכַל טֶ֔רֶף וְדַם־חֲלָלִ֖ים יִשְׁתֶּֽה׃ כה וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם גַּם־קֹ֖ב לֹ֣א תִקֳּבֶ֑נּוּ גַּם־בָּרֵ֖ךְ לֹ֥א תְבָרֲכֶֽנּוּ׃ כו וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֔ם וַיֹּ֖אמֶר אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א דִּבַּ֤רְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר יְדוָ֖ד אֹת֥וֹ אֶֽעֱשֶֽׂה׃
בלק לא מוותר. אחרי שבלעם כבר בירך את ישראל, הוא מנסה שוב – אולי מזווית אחרת, מקום אחר, תודעה אחרת.
"לך נא איתי אל מקום אחר… וקבנו לי משם" (במדבר כג, יג).
אולי אם לא נביט על כל העם – אלא רק על קצהו – נצליח לראות אותו באור שלילי?
אך שוב – התכנית נכשלת. בלעם בונה שבעה מזבחות, מעלה קורבנות, אך שוב הדיבור מגיע מפי ה':
"לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב" (שם, יט) – לא תצליח לשנות את מהות האלוקות באמצעים טקסיים.
מה שנקבע – לא מתבטל. אם נאמרה ברכה – הברכה נשארת. לא בידי אדם לשנות זאת.
בפסקה נבואית מרוממת, בלעם מכריז:
"הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי, וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה" (שם, כ) – לא רק שלא ניתן לקלל, אלא הברכה עצמה היא יסוד קיומי.
וכאן באים פסוקים עמוקים ומרוממים במיוחד:
"לֹא־הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא־רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל" (שם, כא) – ה' לא מחפש את החטאים, אלא רואה את הפוטנציאל, את הנוכחות האלוקית:
"יְדוָד אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וּתְרוּעַ מֶלֶךְ בּוֹ".
ובהמשך מגיע פסוק מהדהד שצוטט לאורך הדורות:
"כִּי לֹא־נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, וְלֹא־קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל" (שם, כג).
אין צורך במאגיה, בכישופים או בתחבולות – עם ישראל פועל מתוך קשר ישיר עם הבורא.
ולכן, כשהעולם ישאל – יֵאָמֵר: "מה פעל אל?"
התגובה של בלק היא כמעט מבולבלת:
"גם קוב לא תקבנו, גם ברך לא תברכנו" (שם, כה) – כאילו הוא מתחנן על שתיקה. אך בלעם משיב בעקביות:
"כֹּל אֲשֶׁר־יְדַבֵּר יְדוָד – אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה" (שם, כו).
הרעיון המרכזי בעלייה זו הוא יציבות פנימית: אי אפשר לעקם את דבר ה'. גם לא עם כסף, כבוד או מניפולציות.
עם ישראל – אינו נתון לשיגיונות הרגע או ל"נאחס" מקרי – אלא לברית מתמשכת, לקשר נצחי עם אלוקיו.
ובחיים שלנו – כמה זה מנחם: גם כשיש מי שיחפוץ ברעתנו – שום קללה לא תוכל לחדור אם הברכה האלוקית מלווה אותנו באמת.
החיים הרוחניים אינם תלויים בזווית מבט, אלא באמת שמאחוריהם.
"הֶן־עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד־יֹאכַל טֶרֶף וְדַם־חֲלָלִים יִשְׁתֶּה."
(במדבר כ"ג, כ"ד)
זהו תיאור פיוטי שנאמר בפי בלעם, כשהוא מנסה – ללא הצלחה – לקלל את ישראל, אך יוצאות מפיו ברכות. כאן מתאר בלעם את עם ישראל כעָם שמתרומם בגבורה, בעוצמה, באמונה ובנחישות, "כְּלָבִיא" – כמו לביא, אריה צעיר שקם לעשייה.
חז"ל ומפרשי המקרא (רש"י, רמב"ן, אור החיים) רואים בזה דימוי לא רק לעוצמה פיזית, אלא לעוצמה רוחנית – היכולת לקום עם שחר לעבודת הבורא, לעמוד איתן מול ניסיונות, ולא ליפול לעצלות ולייאוש.
רש"י על המקום מסביר:
"כְּלָבִיא – מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצות ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין."
אם נרצה לקחת זאת אלינו – הפסוק שואל את האדם: איך אתה קם?
האם אתה מתרומם אל יומך כמו לביא – בתחושת שליחות, כוח וביטחון?
או שמא אתה נסחף אחרי שינה, כבדות ובלבול?
