לט וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם־בָּלָ֑ק וַיָּבֹ֖אוּ קִרְיַ֥ת חֻצֽוֹת׃ מ וַיִּזְבַּ֥ח בָּלָ֖ק בָּקָ֣ר וָצֹ֑אן וַיְשַׁלַּ֣ח לְבִלְעָ֔ם וְלַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃ מא וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיִּקַּ֤ח בָּלָק֙ אֶת־בִּלְעָ֔ם וַֽיַּעֲלֵ֖הוּ בָּמ֣וֹת בָּ֑עַל וַיַּ֥רְא מִשָּׁ֖ם קְצֵ֥ה הָעָֽם׃ כג א וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל־בָּלָ֔ק בְּנֵה־לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽים׃ ב וַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֨עַל בָּלָ֧ק וּבִלְעָ֛ם פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃ ג וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם לְבָלָ֗ק הִתְיַצֵּב֮ עַל־עֹלָתֶךָ֒ וְאֵֽלְכָ֗ה אוּלַ֞י יִקָּרֵ֤ה יְדוָד֙ לִקְרָאתִ֔י וּדְבַ֥ר מַה־יַּרְאֵ֖נִי וְהִגַּ֣דְתִּי לָ֑ךְ וַיֵּ֖לֶךְ שֶֽׁפִי׃ ד וַיִּקָּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֶת־שִׁבְעַ֤ת הַֽמִּזְבְּחֹת֙ עָרַ֔כְתִּי וָאַ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃ ה וַיָּ֧שֶׂם יְדוָ֛ד דָּבָ֖ר בְּפִ֣י בִלְעָ֑ם וַיֹּ֛אמֶר שׁ֥וּב אֶל־בָּלָ֖ק וְכֹ֥ה תְדַבֵּֽר׃ ו וַיָּ֣שָׁב אֵלָ֔יו וְהִנֵּ֥ה נִצָּ֖ב עַל־עֹלָת֑וֹ ה֖וּא וְכָל־שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב׃ ז וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר מִן־אֲ֠רָם יַנְחֵ֨נִי בָלָ֤ק מֶֽלֶךְ־מוֹאָב֙ מֵֽהַרְרֵי־קֶ֔דֶם לְכָה֙ אָֽרָה־לִּ֣י יַעֲקֹ֔ב וּלְכָ֖ה זֹעֲמָ֥ה יִשְׂרָאֵֽל׃ ח מָ֣ה אֶקֹּ֔ב לֹ֥א קַבֹּ֖ה אֵ֑ל וּמָ֣ה אֶזְעֹ֔ם לֹ֥א זָעַ֖ם יְדוָֽד׃ ט כִּֽי־מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב׃ י מִ֤י מָנָה֙ עֲפַ֣ר יַעֲקֹ֔ב וּמִסְפָּ֖ר אֶת־רֹ֣בַע יִשְׂרָאֵ֑ל תָּמֹ֤ת נַפְשִׁי֙ מ֣וֹת יְשָׁרִ֔ים וּתְהִ֥י אַחֲרִיתִ֖י כָּמֹֽהוּ׃ יא וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם מֶ֥ה עָשִׂ֖יתָ לִ֑י לָקֹ֤ב אֹיְבַי֙ לְקַחְתִּ֔יךָ וְהִנֵּ֖ה בֵּרַ֥כְתָּ בָרֵֽךְ׃ יב וַיַּ֖עַן וַיֹּאמַ֑ר הֲלֹ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֤ים יְדוָד֙ בְּפִ֔י אֹת֥וֹ אֶשְׁמֹ֖ר לְדַבֵּֽר׃
ברקע מתוחים, ציפייה דרוכה: הנה מגיע הרגע שבלק חיכה לו. בלעם – הנביא, המכשף, בעל הקשרים העליונים – עומד לקלל את ישראל. ההכנות מרשימות: שבעה מזבחות, שבעה פרים, שבעה אילים. קורבן אחר קורבן, פולחן מפואר שנועד לנסות "להטות" את רצון השמיים.
בלק מלווה את בלעם אל "במות בעל", פסגה אסטרטגית שממנה רואים "קצה העם" – אולי אם לא רואים את כולם, אפשר לפגוע רק בחלק… אך כבר כאן מתחילים הסדקים. בלעם יוצא לדבר עם ה', והשכינה מופיעה לו: "וַיָּשֶׂם יְדוָד דָּבָר בְּפִי בִלְעָם" (במדבר כג, ה). לא בלעם מדבר – אלא הקב"ה מדבר מתוך פיו.
ואז מגיע המשא – שיר נבואי, רם ונישא:
"הֶן־עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (שם, ט).
עם ישראל – לא עוד אוסף נוודים. זהו עם עצמאי, נבדל, שאינו נמדד לפי אמות המידה של האומות.
בלעם – שבא לקלל – שופך שירה מברכת:
"תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (שם, י).
כמה מפתיע: הנביא של מואב רוצה למות כמו יהודי. לא לחיות כיהודי – אבל כן לסיים כך. זו השתקפות עמוקה של תפיסת חיים – שרוצה את השכר, בלי הקיום, את הסוף – בלי ההתחייבות.
בלק – כמובן – מתפוצץ: "לקֹב איבַי לקחתיָך, והנה ברכת ברך!" (שם, יא). אך בלעם עונה בפשטות: "אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְדוָד בְּפִי – אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר" (שם, יב). האמת, כך מתברר, פורצת גם מתוך שפתיים שנועדו לזדון.
הרעיון המרכזי כאן מהדהד בכל דור – הברכה האמיתית לא נשלטת על ידי פוליטיקה, תככים או עוצמה חיצונית.
יש ברכה שמושרשת בזהות, ברצון ה', ובעובדה הפשוטה שהעם הזה – לְבָדָד יִשְׁכֹּן.
וזה מסר עצום לימינו.
מי אנחנו – באמת?
האם אנחנו חיים מתוך גאווה בזהותנו, או מנסים "להתחשב בגויים"?
בלעם, איש אומות העולם, מתפעם – ואנחנו לפעמים מנסים להשתלב. אולי הגיע הזמן לשוב ולזכור: הברכה היא בתוכנו.
