כז וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם לְכָה־נָּא֙ אֶקָּ֣חֲךָ֔ אֶל־מָק֖וֹם אַחֵ֑ר אוּלַ֤י יִישַׁר֙ בְּעֵינֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים וְקַבֹּ֥תוֹ לִ֖י מִשָּֽׁם׃ כח וַיִּקַּ֥ח בָּלָ֖ק אֶת־בִּלְעָ֑ם רֹ֣אשׁ הַפְּע֔וֹר הַנִּשְׁקָ֖ף עַל־פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן׃ כט וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל־בָּלָ֔ק בְּנֵה־לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽים׃ ל וַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃ כד א וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם כִּ֣י ט֞וֹב בְּעֵינֵ֤י יְדוָד֙ לְבָרֵ֣ךְ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹא־הָלַ֥ךְ כְּפַֽעַם־בְּפַ֖עַם לִקְרַ֣את נְחָשִׁ֑ים וַיָּ֥שֶׁת אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר פָּנָֽיו׃ ב וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים׃ ג וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃ ד נְאֻ֕ם שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵי־אֵ֑ל אֲשֶׁ֨ר מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃ ה מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל׃ ו כִּנְחָלִ֣ים נִטָּ֔יוּ כְּגַנֹּ֖ת עֲלֵ֣י נָהָ֑ר כַּאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע יְדוָ֔ד כַּאֲרָזִ֖ים עֲלֵי־מָֽיִם׃ ז יִֽזַּל־מַ֙יִם֙ מִדָּ֣לְיָ֔ו וְזַרְע֖וֹ בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְיָרֹ֤ם מֵֽאֲגַג֙ מַלְכּ֔וֹ וְתִנַּשֵּׂ֖א מַלְכֻתֽוֹ׃ ח אֵ֚ל מוֹצִיא֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם כְּתוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם ל֑וֹ יֹאכַ֞ל גּוֹיִ֣ם צָרָ֗יו וְעַצְמֹתֵיהֶ֛ם יְגָרֵ֖ם וְחִצָּ֥יו יִמְחָֽץ׃ ט כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר׃ י וַיִּֽחַר־אַ֤ף בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיִּסְפֹּ֖ק אֶת־כַּפָּ֑יו וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ קְרָאתִ֔יךָ וְהִנֵּה֙ בֵּרַ֣כְתָּ בָרֵ֔ךְ זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִֽים׃ יא וְעַתָּ֖ה בְּרַח־לְךָ֣ אֶל־מְקוֹמֶ֑ךָ אָמַ֙רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ וְהִנֵּ֛ה מְנָעֲךָ֥ יְדוָ֖ד מִכָּבֽוֹד׃ יב וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א גַּ֧ם אֶל־מַלְאָכֶ֛יךָ אֲשֶׁר־שָׁלַ֥חְתָּ אֵלַ֖י דִּבַּ֥רְתִּי לֵאמֹֽר׃ יג אִם־יִתֶּן־לִ֨י בָלָ֜ק מְלֹ֣א בֵיתוֹ֮ כֶּ֣סֶף וְזָהָב֒ לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּ֣י יְדוָ֔ד לַעֲשׂ֥וֹת טוֹבָ֛ה א֥וֹ רָעָ֖ה מִלִּבִּ֑י אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר יְדוָ֖ד אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר׃
בנקודת השיא של העלילה, בלק מנסה שוב ושוב למצוא זווית אסטרטגית – אולי אם יעמדו במקום אחר, יצליח בלק להכריח את הנביא לקלל. הוא מעלה את בלעם לראש הפעור – מקום שמביט על "פני הישימון", אולי בתקווה שהמבט על המדבר ישחרר את הלב לקללה. אך במקום קללה, מתרחשת התגלות מפתיעה.
בלעם, לאחר שכבר נכשל שלוש פעמים, כבר אינו מחפש נחשים ואותות – הוא פשוט מפנה את פניו אל המדבר, ואז: "וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים" (במדבר כ"ד, ב). בפעם הזו – זו אינה נבואה מוכרחת בלבד, אלא משהו עמוק יותר: רוח אלוקים שורה עליו, בלי מאבק.
והמסר? ההשראה לא מגיעה בכוח, אלא כאשר האדם מרפה מהשליטה.
הביטוי הפיוטי והמפורסם – "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שם, ה) – הפך מאז לנוסח תפילה שנאמר בכניסה לבית הכנסת. חז"ל דרשו את הפסוק הזה כשבח לצניעותם של ישראל ולשמירת קדושת המחנה – אוהלים שלא היו פתוחים זה מול זה (בבא בתרא ס, א). כלומר: הקדושה הלאומית מתחילה בצניעות הביתית.
הנבואה נמשכת: דימוי של עצמה, של ברכה, של עמידה. "יָרֹם מֵאֲגַג מַלְכוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכוּתוֹ" (שם, ז) – רמז מוקדם לנצחונו העתידי של עם ישראל על עמלק.
בסיומה של העלייה, בלק כבר מאבד את סבלנותו: הוא סוטר כף אל כף, ממש מתפרץ בכעס על בלעם – קראתיך לקלל, והנה אתה מברך שלוש פעמים! (שם, י). אך בלעם אינו מתבלבל. הוא חוזר על אותו עיקרון עמוק שכבר חזר עליו כמה פעמים: "לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְדוָד" – אין הוא שליט על דבריו. הברכה באה מאלוקים, והיא חזקה מכל כוח פוליטי או מלכותי.
המסר החינוכי בעלייה זו ברור: יש רגעים שבהם אפילו האדם שמבקש לקלל – מוצא את עצמו מבורך. האמת מתגלה כשלא מנסים לשלוט עליה. וברכה אמיתית, מגיעה ממקום גבוה, פנימי, ולא תלויה ברצון האנושי.
ובחיים האישיים – כמה פעמים אנחנו מנסים "לשלוט על התוצאה", להזיז דברים בכוח, למצוא את "הזווית הנכונה". אך התורה מלמדת כאן: לפעמים הדרך היא דווקא להפסיק לחפש נחשים, פשוט להביט – ולתת לרוח לנשוב.
