יג וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרֵ֣י בָלָ֔ק לְכ֖וּ אֶֽל־אַרְצְכֶ֑ם כִּ֚י מֵאֵ֣ן יְדוָ֔ד לְתִתִּ֖י לַהֲלֹ֥ךְ עִמָּכֶֽם׃ יד וַיָּק֙וּמוּ֙ שָׂרֵ֣י מוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בָּלָ֑ק וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֵ֥ן בִּלְעָ֖ם הֲלֹ֥ךְ עִמָּֽנוּ׃ טו וַיֹּ֥סֶף ע֖וֹד בָּלָ֑ק שְׁלֹ֣חַ שָׂרִ֔ים רַבִּ֥ים וְנִכְבָּדִ֖ים מֵאֵֽלֶּה׃ טז וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמְרוּ ל֗וֹ כֹּ֤ה אָמַר֙ בָּלָ֣ק בֶּן־צִפּ֔וֹר אַל־נָ֥א תִמָּנַ֖ע מֵהֲלֹ֥ךְ אֵלָֽי׃ יז כִּֽי־כַבֵּ֤ד אֲכַבֶּדְךָ֙ מְאֹ֔ד וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־תֹּאמַ֥ר אֵלַ֖י אֶֽעֱשֶׂ֑ה וּלְכָה־נָּא֙ קָֽבָה־לִּ֔י אֵ֖ת הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃ יח וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עַבְדֵ֣י בָלָ֔ק אִם־יִתֶּן־לִ֥י בָלָ֛ק מְלֹ֥א בֵית֖וֹ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּי֙ יְדוָ֣ד אֱלֹהָ֔י לַעֲשׂ֥וֹת קְטַנָּ֖ה א֥וֹ גְדוֹלָֽה׃ יט וְעַתָּ֗ה שְׁב֨וּ נָ֥א בָזֶ֛ה גַּם־אַתֶּ֖ם הַלָּ֑יְלָה וְאֵ֣דְעָ֔ה מַה־יֹּסֵ֥ף יְדוָ֖ד דַּבֵּ֥ר עִמִּֽי׃ כ וַיָּבֹ֨א אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶל־בִּלְעָם֮ לַיְלָה֒ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אִם־לִקְרֹ֤א לְךָ֙ בָּ֣אוּ הָאֲנָשִׁ֔ים ק֖וּם לֵ֣ךְ אִתָּ֑ם וְאַ֗ךְ אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַעֲשֶֽׂה׃
בלעם קם בבוקר. הוא כבר יודע את התשובה.
"לְכ֖וּ אֶֽל־אַרְצְכֶ֑ם, כִּ֚י מֵאֵ֣ן יְדוָ֔ד לְתִתִּ֖י לַהֲלֹ֥ךְ עִמָּכֶֽם" (במדבר כב, יג).
אבל סיפורו של בלעם – אינו מסתיים בסירוב אחד.
בלק לא מוותר. הוא שולח שליחים חשובים יותר, עם שוחד גדול יותר, ותחינה מכובדת:
"אַל־נָ֥א תִמָּנַ֖ע מֵהֲלֹ֥ךְ אֵלָֽי… כִּֽי־כַבֵּ֤ד אֲכַבֶּדְךָ֙ מְאֹ֔ד" (שם, טז-יז).
בלק לא מחפש נביא. הוא מחפש מכשף להשכיר. הוא בטוח שהכול – כולל קללה – ניתן לקנייה.
בלעם עונה משפט זהב:
"אִם־יִתֶּן־לִ֥י בָלָ֛ק מְלֹ֥א בֵית֖וֹ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּי֙ יְדוָ֣ד אֱלֹהָ֔י" (שם, יח).
הדברים נשמעים יפים – אך רש"י כבר מרמז: מכאן שנפשו רחבה ורוצה בכך. כי אם אינך רוצה – אינך ממשיך דיון.
ולמרות שהוא אומר "לא", הוא משאיר דלת פתוחה:
"שְׁבוּ נָא… וְאֵדְעָה מַה־יֹּסֵף יְדוָד דַּבֵּר עִמִּי" (שם, יט).
ומכאן – מתחיל ההידרדרות.
הקב"ה מאפשר לו ללכת – אבל בתנאי:
"אַ֗ךְ אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַעֲשֶֽׂה" (שם, כ).
מבחינה פנימית, זו נקודת מבחן שמופיעה שוב ושוב באמונה ובחיים:
כשהלב באמת רוצה משהו – אפילו אם הוא לא נכון – פעמים רבות הקב"ה מאפשר. לא משום שזה רצונו, אלא משום שזה רצוננו.
הרעיון שבחירת האדם נתונה בידו – ללא כפייה – מופיע בדברי הרמב"ם (הלכות תשובה ה, א). גם אם קיימות השפעות, בסופו של דבר כל אחד אחראי על דרכו: לטוב או לרע.
בלעם לא רצה לברך – הוא רצה לקלל. לא משום שנאמר לו, אלא כי בתוך תוכו – הוא נמשך לכבוד, לעושר, ליכולת לשלוט בכוח הדיבור.
ואנחנו?
כמה פעמים אנחנו אומרים "לא" – אבל משאירים "אולי".
כמה פעמים אנחנו מתעקשים לברר עוד ועוד – כשבעצם אנחנו כבר יודעים מה נכון.
האם אנחנו מוכנים לקבל "לא" – או שאנחנו מחפשים דרך לעקוף אותו?
העלייה הזו מלמדת אותנו ששאלה שנשאלת שוב – לעיתים אינה מתוך תמימות, אלא מתוך רצון לשמוע תשובה אחרת.
יום טוב.
