כב וַיֹּ֣אמֶר ׀ יְדוָ֣ד אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃ כג וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְדוָ֥ד אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם׃ כד וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֙רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים׃ ד א וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֙הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת־יְדוָֽד׃ ב וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת־אָחִ֖יו אֶת־הָ֑בֶל וַֽיְהִי־הֶ֙בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה׃ ג וַֽיְהִ֖י מִקֵּ֣ץ יָמִ֑ים וַיָּבֵ֨א קַ֜יִן מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לַֽידוָֽד׃ ד וְהֶ֨בֶל הֵבִ֥יא גַם־ה֛וּא מִבְּכֹר֥וֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן וַיִּ֣שַׁע יְדוָ֔ד אֶל־הֶ֖בֶל וְאֶל־מִנְחָתֽוֹ׃ ה וְאֶל־קַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו׃ ו וַיֹּ֥אמֶר יְדוָ֖ד אֶל־קָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָפְל֥וּ פָנֶֽיךָ׃ ז הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל־בּֽוֹ׃ ח וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קָם קַ֛יִן אֶל־הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּהַרְגֵֽהוּ׃ ט וַיֹּ֤אמֶר יְדוָד֙ אֶל־קַ֔יִן אֵ֖י הֶ֣בֶל אָחִ֑יךָ וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י אָנֹֽכִי׃ י וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ ק֚וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן־הָֽאֲדָמָֽה׃ יא וְעַתָּ֖ה אָר֣וּר אָ֑תָּה מִן־הָֽאֲדָמָה֙ אֲשֶׁ֣ר פָּצְתָ֣ה אֶת־פִּ֔יהָ לָקַ֛חַת אֶת־דְּמֵ֥י אָחִ֖יךָ מִיָּדֶֽךָ׃ יב כִּ֤י תַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה לֹֽא־תֹסֵ֥ף תֵּת־כֹּחָ֖הּ לָ֑ךְ נָ֥ע וָנָ֖ד תִּֽהְיֶ֥ה בָאָֽרֶץ׃ יג וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־יְדוָ֑ד גָּד֥וֹל עֲוֹנִ֖י מִנְּשֹֽׂא׃ יד הֵן֩ גֵּרַ֨שְׁתָּ אֹתִ֜י הַיּ֗וֹם מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה וּמִפָּנֶ֖יךָ אֶסָּתֵ֑ר וְהָיִ֜יתִי נָ֤ע וָנָד֙ בָּאָ֔רֶץ וְהָיָ֥ה כָל־מֹצְאִ֖י יַֽהַרְגֵֽנִי׃ טו וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ יְדוָ֗ד לָכֵן֙ כָּל־הֹרֵ֣ג קַ֔יִן שִׁבְעָתַ֖יִם יֻקָּ֑ם וַיָּ֨שֶׂם יְדוָ֤ד לְקַ֙יִן֙ א֔וֹת לְבִלְתִּ֥י הַכּוֹת־אֹת֖וֹ כָּל־מֹצְאֽוֹ׃ טז וַיֵּ֥צֵא קַ֖יִן מִלִּפְנֵ֣י יְדוָ֑ד וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־נ֖וֹד קִדְמַת־עֵֽדֶן׃ יז וַיֵּ֤דַע קַ֙יִן֙ אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד אֶת־חֲנ֑וֹךְ וַֽיְהִי֙ בֹּ֣נֶה עִ֔יר וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הָעִ֔יר כְּשֵׁ֖ם בְּנ֥וֹ חֲנֽוֹךְ׃ יח וַיִּוָּלֵ֤ד לַֽחֲנוֹךְ֙ אֶת־עִירָ֔ד וְעִירָ֕ד יָלַ֖ד אֶת־מְחֽוּיָאֵ֑ל וּמְחִיּיָאֵ֗ל יָלַד֙ אֶת־מְת֣וּשָׁאֵ֔ל וּמְתוּשָׁאֵ֖ל יָלַ֥ד אֶת־לָֽמֶךְ׃
כמה שורות על הפירוש
העלייה הרביעית סוגרת את שערי הגן ופותחת את דלתות ההיסטוריה האנושית. הכתוב מכריז: "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ג, כב), ולשם שמירה מן הנצחיות שבאכילה מעץ החיים – "וַיְגָרֶשׁ אֶת־הָאָדָם" וַיַּשְׁכֵּן "אֶת־הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" לשמור את הדרך (בראשית ג, כד). מחוץ לגן נולדים חיים חדשים: "קָנִיתִי אִישׁ אֶת־יְדוָד" (בראשית ד, א), ושני האחים מתגבשים לשתי שליחויות – "וַיְהִי־הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה" (בראשית ד, ב). שניהם מקריבים: "וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיְדוָד" ו"הֶבֶל הֵבִיא גַּם־הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן" (בראשית ד, ג–ד). קין נרעש, והקריאה האלוהית מהדהדת: "הֲלֹא אִם־תֵּיטִיב שְׂאֵת… וְאַתָּה תִּמְשָׁל־בּוֹ" (בראשית ד, ז). אך בשדה – "וַיָּקָם קַיִן אֶל־הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (בראשית ד, ח). "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ" (בראשית ד, ט) נענית בהתחמקות, והדין נפסק: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן־הָאֲדָמָה" (בראשית ד, י), "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (בראשית ד, יב). ואף על פי כן – הגנה: "לָכֵן כָּל־הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם… וַיָּשֶׂם יְדוָד לְקַיִן אוֹת" (בראשית ד, טו). קין יוצא, בונה עיר, ו"ַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנֹוךְ" (בראשית ד, יז). כך צומחת ציוויליזציה – לא מתוך שלמות, אלא מתוך שבר מתוקן.
תובנות מאירות עיניים
- שני פעלים ליציאה מן הגן: "וַיְשַׁלְּחֵהוּ" ואחר כך "וַיְגָרֶשׁ" (בראשית ג, כג–כד). רעיון פרשני: יש כאן שילוב של שליחות ותיקון עם גירוש ומחיצה. העולם שמחוץ לגן אינו רק עונש – הוא זירה של עבודה.
- שומרי הסף: "הַכְּרֻבִים" ו"לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" (בראשית ג, כד) מציבים גבול קדושה. רעיון פרשני: הדרך לעץ החיים אינה מבוטלת, רק נשמרת – רמז לכך שהחיים הנצחיים ידרשו מסע, לא קיצור דרך.
- שתי מתנות ושתי גישות: קין מביא "מִפְּרִי הָאֲדָמָה", הבל "מִבְּכֹרוֹת… וּמֵחֶלְבֵהֶן" (בראשית ד, ג–ד). הכתוב מדגיש איכות ותודעה. רעיון פרשני: לא החומר בלבד קובע, אלא הלב והבחירה להביא מן המובחר.
- פסיכולוגיה של שער: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ… וְאַתָּה תִּמְשָׁל־בּוֹ" (בראשית ד, ז). זהו שיעור אדיר באחריות אישית: היצר קרוב, אך השליטה אפשרית. חז"ל קושרים פסוק זה ליכולת הבחירה ולתורת התשובה – זה רעיון, לא ציטוט.
- קול הדמים: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ" בלשון רבים (בראשית ד, י). רעיון מדרשי ידוע שמובא ברש"י על אתר רואה כאן ריבוי – דמו ודמי זרעיותיו – כדי ללמד על חומרת שפיכות דמים. אנו מציינים את הרעיון, לא מצטטים את לשון המקור.
- עונש עם הגנה: לצד "נָע וָנָד" (בראשית ד, יב) יש "אוֹת" מגן (בראשית ד, טו). רעיון פרשני: העולם לאחר החטא אינו מופקר – יש דין ויש חסד שמאפשר חיים ותיקון.
- מייסד עיר מתוך שבר: "וַיְהִי בֹּנֶה עִיר… כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנֹוךְ" (בראשית ד, יז). העיר הראשונה בוקעת מפחד ונדודים, אך גם מבקשת שם וזיכרון. רעיון פרשני: התרבות מתחילה מהכאב – ומכוונת להפוך נדודים ליישוב.
העלייה הזו מציבה את האדם במקום האמיתי של סיפורנו: מחוץ לגן, בין אש החרב המתהפכת לקול הדמים מן האדמה. דווקא שם נולדות תפילה, בחירה, משפחה ועיר – ותקווה שהאדם ימשול בחטאת ולא להפך.
