פרשת בראשית – עלייה שביעית

כה וַיְחִ֣י מְתוּשֶׁ֔לַח שֶׁ֧בַע וּשְׁמֹנִ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־לָֽמֶךְ׃ כו וַֽיְחִ֣י מְתוּשֶׁ֗לַח אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־לֶ֔מֶךְ שְׁתַּ֤יִם וּשְׁמוֹנִים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ כז וַיִּהְיוּ֙ כָּל־יְמֵ֣י מְתוּשֶׁ֔לַח תֵּ֤שַׁע וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ כח וַֽיְחִי־לֶ֕מֶךְ שְׁתַּ֧יִם וּשְׁמֹנִ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד בֵּֽן׃ כט וַיִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ נֹ֖חַ לֵאמֹ֑ר זֶ֞ה֠ יְנַחֲמֵ֤נוּ מִֽמַּעֲשֵׂ֙נוּ֙ וּמֵעִצְּב֣וֹן יָדֵ֔ינוּ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵֽרְרָ֖הּ יְדוָֽד׃ ל וַֽיְחִי־לֶ֗מֶךְ אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־נֹ֔חַ חָמֵ֤שׁ וְתִשְׁעִים֙ שָׁנָ֔ה וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֹ֖ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ לא וַֽיְהִי֙ כָּל־יְמֵי־לֶ֔מֶךְ שֶׁ֤בַע וְשִׁבְעִים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ לב וַֽיְהִי־נֹ֕חַ בֶּן־חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֣וֹלֶד נֹ֔חַ אֶת־שֵׁ֖ם אֶת־חָ֥ם וְאֶת־יָֽפֶת׃ ו א וַֽיְהִי֙ כִּֽי־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם׃ ב וַיִּרְא֤וּ בְנֵי־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ׃ ג וַיֹּ֣אמֶר יְדוָ֗ד לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה׃ ד הַנְּפִלִ֞ים הָי֣וּ בָאָרֶץ֮ בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֒ וְגַ֣ם אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֜אוּ בְּנֵ֤י הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם וְיָלְד֖וּ לָהֶ֑ם הֵ֧מָּה הַגִּבֹּרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר מֵעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם׃ ה וַיַּ֣רְא יְדוָ֔ד כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם׃ ו וַיִּנָּ֣חֶם יְדוָ֔ד כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ׃ ז וַיֹּ֣אמֶר יְדוָ֗ד אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם׃ ח וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י יְדוָֽד׃

העלייה השביעית חותמת את ספר היוחסין עד נח ופותחת חלון אל חורבן העולם ותקוות ההצלה. מותו של מתושלח ולידת למך ונח נרשמים בזה אחר זה, ולמך נותן שם נבואי: "וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶ֞ה יְנַחֲמֵ֤נוּ מִֽמַּעֲשֵׂ֙נוּ֙ וּמֵעִצְּב֣וֹן יָדֵ֔ינוּ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵֽרְרָ֖הּ יְדוָֽד" (בראשית ה, כט). נח מוליד את שלושת בניו כשהוא בן חמש מאות (בראשית ה, לב), ואז מתאר הכתוב הידרדרות מוסרית חריגה: "וַיִּרְאוּ בְנֵי־הָאֱלֹהִים אֶת־בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה" (בראשית ו, ב), הופעת "הַנְּפִלִים" ו"הַגִּבֹּרִים" (בראשית ו, ד), וצמצום אלוהי: "לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם… וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה" (בראשית ו, ג). הרוע גובר: "וַיַּרְא יְדוָד כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם" (בראשית ו, ה), עד ההכרעה "אֶמְחֶה אֶת־הָאָדָם" (בראשית ו, ז) – אך פסוק אחד מסמן קו הצלה: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְדוָד" (בראשית ו, ח).

תובנות מאירות עיניים

• שם כנבואה: השם "נֹחַ" מוצמד להסבר "זֶה יְנַחֲמֵנוּ…" (בראשית ה, כט). רעיון פרשני: כבר בלידתו נטען נח בשליחות של ריכוך קללת האדמה והקלה על "עִצְּבוֹן יָדֵינוּ".
• פתיחת המבול בזמן: "וַיְהִי־נֹחַ בֶּן־חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד… שֵׁם חָם וְיָפֶת" (בראשית ה, לב). רעיון פרשני: הגיל המאוחר ממקם את נח ואת בניו על ציר הזמן לקראת הגזרה המתרגשת.
• "בְנֵי־הָאֱלֹהִים" – מונח חידתי: "וַיִּרְאוּ בְנֵי־הָאֱלֹהִים… וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁים" (בראשית ו, ב). מפרשים נחלקו אם הכוונה למלאכים, לשופטים ושרים או לשושלת נשגבת אחרת. זהו רעיון פרשני, לא ציטוט.
• שתי הבנות ל"מאֵה וְעֶשְׂרִים": "לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י…" (בראשית ו, ג) נקרא או כקיצור תוחלת החיים, או כפרק זמן של ארכה עד המבול. שתי הקריאות קיימות במסורת הפרשנית – אנו מציינים רעיון, לא מצטטים.
• "הַנְּפִלִים" ו"הַגִּבּוֹרִים": "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ… הֵמָּה הַגִּבֹּרִים… אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" (בראשית ו, ד). רעיון פרשני: תיאור של גבורה ויוקרה אנושית שמנותקת ממוסר – תנאי רקע להשחתה הכללית.
• עומק המשבר במילה אחת: "רַק" – "וְכָל־יֵצֶר… רַק רַע כָּל־הַיּוֹם" (בראשית ו, ה). הדגשה כפולה של טוטליות הרוע, המנמקת את "אֶמְחֶה אֶת־הָאָדָם" (בראשית ו, ז).
• "וַיִּנָּחֶם… וַיִּתְעַצֵּב": לשון של צער אלוהי (בראשית ו, ו). רעיון פרשני: התורה מדברת בלשון בני אדם כדי ללמד שהשחיתות המוסרית פוגעת בברית החיים.
• נקודת חסד: "וְנֹחַ מָצָא חֵן" (בראשית ו, ח). בתוך ים של "רַק רַע" מופיעה מילה אחת שמיטה סולם – חֵן. רעיון פרשני: תקווה אחת מספיקה להצלת עולם.

העלייה השביעית לוחצת על הדוושה משושלת לשבר – ומיד מלמדת אותנו לראות בתוך הדין את הניצוץ שממנו ייבנה עולם מחדש. נח איננו רק דמות; הוא תשובת הנגד לרעיון שההיסטוריה אבודה.