ה א זֶ֣ה סֵ֔פֶר תּוֹלְדֹ֖ת אָדָ֑ם בְּי֗וֹם בְּרֹ֤א אֱלֹהִים֙ אָדָ֔ם בִּדְמ֥וּת אֱלֹהִ֖ים עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ׃ ב זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בְּרָאָ֑ם וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָ֗ם וַיִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמָם֙ אָדָ֔ם בְּי֖וֹם הִבָּֽרְאָֽם׃ ג וַֽיְחִ֣י אָדָ֗ם שְׁלֹשִׁ֤ים וּמְאַת֙ שָׁנָ֔ה וַיּ֥וֹלֶד בִּדְמוּת֖וֹ כְּצַלְמ֑וֹ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵֽׁת׃ ד וַיִּֽהְי֣וּ יְמֵי־אָדָ֗ם אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־שֵׁ֔ת שְׁמֹנֶ֥ה מֵאֹ֖ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ ה וַיִּֽהְי֞וּ כָּל־יְמֵ֤י אָדָם֙ אֲשֶׁר־חַ֔י תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ ו וַֽיְחִי־שֵׁ֕ת חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־אֱנֽוֹשׁ׃ ז וַֽיְחִי־שֵׁ֗ת אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־אֱנ֔וֹשׁ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ ח וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵי־שֵׁ֔ת שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ ט וַֽיְחִ֥י אֱנ֖וֹשׁ תִּשְׁעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־קֵינָֽן׃ י וַֽיְחִ֣י אֱנ֗וֹשׁ אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־קֵינָ֔ן חֲמֵ֤שׁ עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ יא וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵ֣י אֱנ֔וֹשׁ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ יב וַֽיְחִ֥י קֵינָ֖ן שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־מַֽהֲלַלְאֵֽל׃ יג וַיְחִ֣י קֵינָ֗ן אַחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־מַֽהֲלַלְאֵ֔ל אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ יד וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵ֣י קֵינָ֔ן עֶ֣שֶׂר שָׁנִ֔ים וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ טו וַֽיְחִ֣י מַֽהֲלַלְאֵ֔ל חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וְשִׁשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־יָֽרֶד׃ טז וַֽיְחִ֣י מַֽהֲלַלְאֵ֗ל אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־יֶ֔רֶד שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ יז וַיִּהְיוּ֙ כָּל־יְמֵ֣י מַהֲלַלְאֵ֔ל חָמֵ֤שׁ וְתִשְׁעִים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ יח וַֽיְחִי־יֶ֕רֶד שְׁתַּ֧יִם וְשִׁשִּׁ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־חֲנֽוֹךְ׃ יט וַֽיְחִי־יֶ֗רֶד אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־חֲנ֔וֹךְ שְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ כ וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵי־יֶ֔רֶד שְׁתַּ֤יִם וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ כא וַֽיְחִ֣י חֲנ֔וֹךְ חָמֵ֥שׁ וְשִׁשִּׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־מְתוּשָֽׁלַח׃ כב וַיִּתְהַלֵּ֨ךְ חֲנ֜וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֗ים אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־מְתוּשֶׁ֔לַח שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃ כג וַיְהִ֖י כָּל־יְמֵ֣י חֲנ֑וֹךְ חָמֵ֤שׁ וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃ כד וַיִּתְהַלֵּ֥ךְ חֲנ֖וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאֵינֶ֕נּוּ כִּֽי־לָקַ֥ח אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים׃
העלייה השישית פותחת ספר משפחות: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" (בראשית ה, א). האנושות מתוארת לא כדפים בודדים אלא כספר מתמשך, שמתחיל ביסוד התיאולוגי: "בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ" (בראשית ה, א), "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם… וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמָם אָדָם" (בראשית ה, ב). משם עוברת התורה למקצב היוחסין: לידות, שנות חיים, "וַיִּוָּלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ" בשֵׁת (בראשית ה, ג), ואז שוב ושוב "וַיָּמֹת". בתוך המקצב הזה מהדהדת חריגה מסעירה: "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנֹוךְ אֶת־הָאֱלֹהִים… וְאֵינֶנּוּ כִּי־לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים" (בראשית ה, כב; כד).
תובנות מאירות עיניים
- ספר ולא סיפור: הפתיחה "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" (בראשית ה, א) מציירת את ההיסטוריה האנושית כטקסט כתוב. רעיון: לכל דור יש שורה בספר, והאחריות שלנו היא איך תיראה הפסקה הבאה.
- דמות וצלם בהמשכיות: באדם הראשון נאמר "בִּדְמוּת אֱלֹהִים" (בראשית ה, א), ובבנו שֵׁת "וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ" (בראשית ה, ג). רעיון פרשני: צלם אלוהים עובר דרך השרשרת המשפחתית, אך גם נדרש מאמץ חינוכי כדי להאירו בכל דור.
- שם אחד לשניים: "וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמָם אָדָם" ביום הבראם (בראשית ה, ב). זה רמז לאחדות היסוד של האיש והאישה ולכבוד המשותף שקיבלו עוד בשעת היצירה.
- המקצב האפרורי של "וַיָּמֹת": הפרק נוגן כמעין פזמון חוזר של תוחלת חיים אדירה שבסופה סוף. ההדגשה הספרותית מלמדת על מרכזיות המוות במסע ההיסטורי, עד שמופיע חריג שמאיר את הדף.
- חֲנֹוךְ כקו אור: פעמיים נאמר "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנֹוךְ אֶת־הָאֱלֹהִים" (בראשית ה, כב; כד) ומיד "וְאֵינֶנּוּ כִּי־לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים" (בראשית ה, כד). רעיון פרשני: ההליכה עם אלוהים משנה את יחס הזמן והסיום. בתוך רצף "וַיָּמֹת" צומחת אפשרות של קרבה שממירה את חתימת הביוגרפיה בסימן של עלייה.
- תבנית של קדימה: בכל חוליה חוזרת הכרוניקה "וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת" לצד שנות חיים ארוכות. רעיון: התורה מציירת תודעת שרשרת, שבה גודל החיים איננו רק במספר השנים אלא ביכולת למסור את הדמות והצלם לדור הבא.
העלייה השישית מרגיעה לכאורה עם רשימות ושנים, אבל מי שמקשיב לקצב מגלה סימפוניה עדינה: בין "וַיָּמֹת" ל"וַיִּתְהַלֵּךְ" נכתב הספר שלנו. השאלה אינה רק כמה שנים נחיה, אלא איך נתהלך.
