פרשת בראשית – עלייה שלישית

כ וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃ כא וַיַּפֵּל֩ יְדוָ֨ד אֱלֹהִ֧ים ׀ תַּרְדֵּמָ֛ה עַל־הָאָדָ֖ם וַיִּישָׁ֑ן וַיִּקַּ֗ח אַחַת֙ מִצַּלְעֹתָ֔יו וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה׃ כב וַיִּבֶן֩ יְדוָ֨ד אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם׃ כג וַיֹּאמֶר֮ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקֳחָה־זֹּֽאת׃ כד עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד׃ כה וַיִּֽהְי֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ עֲרוּמִּ֔ים הָֽאָדָ֖ם וְאִשְׁתּ֑וֹ וְלֹ֖א יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ׃ ג א וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְדוָ֣ד אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃ ב וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵֽץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל׃ ג וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן׃ ד וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה לֹֽא־מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן׃ ה כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע׃ ו וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃ ז וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת׃ ח וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל יְדוָ֧ד אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ יְדוָ֣ד אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן׃ ט וַיִּקְרָ֛א יְדוָ֥ד אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה׃ י וַיֹּ֕אמֶר אֶת־קֹלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָאִירָ֛א כִּֽי־עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵחָבֵֽא׃ יא וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ׃ יב וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל׃ יג וַיֹּ֨אמֶר יְדוָ֧ד אֱלֹהִ֛ים לָאִשָּׁ֖ה מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה הַנָּחָ֥שׁ הִשִּׁיאַ֖נִי וָאֹכֵֽל׃ יד וַיֹּאמֶר֩ יְדֹוָ֨ד אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶֽל־הַנָּחָשׁ֮ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ טו וְאֵיבָ֣ה ׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב׃ טז אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ׃ יז וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֮ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ יח וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה׃ יט בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב׃ כ וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ חַוָּ֑ה כִּ֛י הִ֥וא הָֽיְתָ֖ה אֵ֥ם כָּל־חָֽי׃ כא וַיַּעַשׂ֩ יְדוָ֨ד אֱלֹהִ֜ים לְאָדָ֧ם וּלְאִשְׁתּ֛וֹ כָּתְנ֥וֹת ע֖וֹר וַיַּלְבִּשֵֽׁם׃

העלייה השלישית מובילה מן החיפוש האנושי אחר זוגיות ושותפות אל כישלון המבחן המוסרי הראשון. האדם נותן שמות לכל הברואים, אך "ולאדם לא־מצא עזר כנגדו" (בראשית ב, כ). לפיכך הוא נרדם תרדמה, ומתוכה נוצרת האישה מן הצלע, עד להתפרצות השמחה: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" (בראשית ב, כג). מכאן נקבע דגם הנישואין: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד). נתונה תמונת תום ראשונית – "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו" (בראשית ב, כה) – אך מיד נכנס הנחש, "והנחש היה ערום" (בראשית ג, א), ומטיל ספק בציווי. הפיתוי מצליח: "ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל" (בראשית ג, ו), והתום נסדק. בעקבות החטא מתרחשת פגישה מצמררת: "ויקרא… אל האדם ויאמר לו איכה" (בראשית ג, ט). נגזרות קללות – "בעצב תלדי בנים" (בראשית ג, טז), "בזעת אפיך תאכל לחם… כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט) – אך גם קרן אור של קיום: "ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי" (בראשית ג, כ), ולבסוף כיסוי ורחמים: כתנות עור לאדם ולאשתו (בראשית ג, כא).

כמה נקודות למחשבה

• מהחיפוש אל הברית: נתינת שמות לבעלי החיים מבליטה את כוח הלשון של האדם, אך גם את בדידותו. רק כשהוא פוגש את בת זוגו הוא קורא – לא בשם תיאורי אלא בשם זהות: "אשה". הקריאה הזו ממסגרת את הקשר כברית של הדדיות ולא רק כמענה לבדידות.
• "זאת הפעם" כלשון תדהמה ומציאה: הפסוק "זאת הפעם עצם מעצמי…" (בראשית ב, כג) מתאר התאמה מהותית – לא רק דמיון ביולוגי. זה רגע שבו האדם מזהה באחרת את עצמו, ובכך מתאפשר "והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד).
• ערום וערומים: המתח הפואטי בין "ערומים… ולא יתבששו" (בראשית ב, כה) לבין "והנחש היה ערום" (בראשית ג, א) מדגיש שתי דרכים להשתמש בידיעה. ערמומיות הנחש מחליפה שקיפות בתכסיסנות.
• טקטיקת הפיתוי: הנחש פותח בהגזמה "אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן" (בראשית ג, א) כדי לעוות את גבולות החירות. ההגזמה גוררת שיח של ספק ומשחק עם האמת – דפוס שמוכר מאוד גם בחיי היום יום.
• מה ראתה האישה: "כי טוב… ותאוה… ונחמד… להשכיל" (בראשית ג, ו) – ארבעה מניעים חוברים יחד. הכתוב מראה שהחטא איננו רק חולשה, אלא לעיתים תערובת של יופי, תאווה ושאיפה לידע. זהו דיוק ספרותי שמסביר עד כמה הבחירה היתה מפתה.
• "איכה" – קריאה ולא ידיעה חסרה: אף שהבורא יודע, הוא פונה בשאלה "איכה" (בראשית ג, ט) כדי לפתוח פתח לדיאלוג, להודאה ולקבלת אחריות. זהו יסוד של תשובה: לפני גזר דין – שיחה.
• דין עם רחמים: לצד הקללות, התורה מדגישה חמלה מתוקנת מציאות: "כתנות עור" לאדם ולאשתו (בראשית ג, כא). מדרש חז"ל אף משחק באות אחת ורואה כאן "כתנות אור" – בגד של הארה (בראשית רבה כ, יב) – רעיון דרשני שמחדד כי גם אחרי הנפילה יש לבוש של כבוד.
• אחריות מגדרית ומוסרית: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך" (בראשית ג, טז) ו"בזעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג, יט) מציגים מציאות של מאבק ומאמץ. פרשני הדורות דנו אם מדובר בעונש היסטורי או בתיאור מצב שיש לאדם לתקן עם הזמן – זהו רעיון פרשני, לא ציטוט.
• שם כאמירה של תקווה: דווקא אחרי החטא קורא האדם לאשתו "חוה… אם כל חי" (בראשית ג, כ). מתן השם הוא בחירה לראות חיים, המשך ובעיקר תיקון.

העלייה השלישית תופרת יחד אהבה, חירות, פיתוי ואחריות. היא מלמדת שהזוגיות והאינדיבידואליות נבנות לא רק מאהבה ראשונית, אלא גם מן היכולת לעמוד מול קול הפיתוי, להודות באמת וללבוש מחדש לבוש של אדם.