פרשת בראשית – עלייה שנייה

ד אֵ֣לֶּה תוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת יְדוָ֥ד אֱלֹהִ֖ים אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם׃ ה וְכֹ֣ל ׀ שִׂ֣יחַ הַשָּׂדֶ֗ה טֶ֚רֶם יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ וְכָל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה טֶ֣רֶם יִצְמָ֑ח כִּי֩ לֹ֨א הִמְטִ֜יר יְדוָ֤ד אֱלֹהִים֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וְאָדָ֣ם אַ֔יִן לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־הָֽאֲדָמָֽה׃ ו וְאֵ֖ד יַֽעֲלֶ֣ה מִן־הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁקָ֖ה אֶֽת־כָּל־פְּנֵֽי־הָֽאֲדָמָֽה׃ ז וַיִּיצֶר֩ יְדוָ֨ד אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃ ח וַיִּטַּ֞ע יְדוָ֧ד אֱלֹהִ֛ים גַּן־בְעֵ֖דֶן מִקֶּ֑דֶם וַיָּ֣שֶׂם שָׁ֔ם אֶת־הָֽאָדָ֖ם אֲשֶׁ֥ר יָצָֽר׃ ט וַיַּצְמַ֞ח יְדוָ֤ד אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כָּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע׃ י וְנָהָרּ֙ יֹצֵ֣א מֵעֵ֔דֶן לְהַשְׁק֖וֹת אֶת־הַגָּ֑ן וּמִשָּׁם֙ יִפָּרֵ֔ד וְהָיָ֖ה לְאַרְבָּעָ֥ה רָאשִֽׁים׃ יא שֵׁ֥ם הָֽאֶחָ֖ד פִּישׁ֑וֹן ה֣וּא הַסֹּבֵ֗ב אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ הַֽחֲוִילָ֔ה אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הַזָּהָֽב׃ יב וּֽזֲהַ֛ב הָאָ֥רֶץ הַהִ֖וא ט֑וֹב שָׁ֥ם הַבְּדֹ֖לַח וְאֶ֥בֶן הַשֹּֽׁהַם׃ יג וְשֵֽׁם־הַנָּהָ֥ר הַשֵּׁנִ֖י גִּיח֑וֹן ה֣וּא הַסּוֹבֵ֔ב אֵ֖ת כָּל־אֶ֥רֶץ כּֽוּשׁ׃ יד וְשֵׁ֨ם הַנָּהָ֤ר הַשְּׁלִישִׁי֙ חִדֶּ֔קֶל ה֥וּא הַֽהֹלֵ֖ךְ קִדְמַ֣ת אַשּׁ֑וּר וְהַנָּהָ֥ר הָֽרְבִיעִ֖י ה֥וּא פְרָֽת׃ טו וַיִּקַּ֛ח יְדוָ֥ד אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ׃ טז וַיְצַו֙ יְדוָ֣ד אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃ יז וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃ יח וַיֹּ֙אמֶר֙ יְדוָ֣ד אֱלֹהִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂהּ־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃ יט וַיִּצֶר֩ יְדוָ֨ד אֱלֹהִ֜ים מִן־הָֽאֲדָמָ֗ה כָּל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל־הָ֣אָדָ֔ם לִרְא֖וֹת מַה־יִּקְרָא־ל֑וֹ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא־ל֧וֹ הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽוֹ׃

העלייה השנייה מחליפה עדשה: מן תיאור בריאת העולם כולו אל סיפור לידתו של האדם ועולמו הקרוב. היא נפתחת בכותרת-מסגרת "אֵלֶּה תוֹלְדֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ" (בראשית ב, ד), ומדגישה שתכלית הבריאה תבשיל רק כשיש מי שיכיר בטובה ויעבוד את האדמה. כל עוד "וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ה), אין גשם; "וְאֵד יַעֲלֶה… וְהִשְׁקָה אֶת־כָּל־פְּנֵי־הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ו) מכין את הבמה ליצירת האדם. אז בא הפסוק המרעיד: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב, ז), והאדם נעשה חי באמת. מיד אחר כך ניטע "גַּן־בְעֵדֶן מִקֶּדֶם" (בראשית ב, ח), ובתוכו "וְעֵץ הַחַיִּים… וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ב, ט). גן העדן מושקה מ"נָהָר… מֵעֵדֶן" המתפצל לארבעה (בראשית ב, י–יד), והאדם מוצב בגן "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו) ונצטווה: "מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל… וּמֵעֵץ הַדַּעַת… לֹא תֹאכַל… מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, טז–יז). אז נשמעת הכרזה נועזת על מהות האדם כחבר־בורא: "לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ… עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח). לקראת סוף העלייה מובאים לפניו בעלי החיים לשם – "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא־לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ" (בראשית ב, יט).

• האדם כמפתח לענן: הפסוקים קושרים בין גשם לעבודת האדם. חז"ל ורש"י מסבירים שהצמיחה ממתינה לתפילה ולהכרה בטובת המטר; רק כשהאדם מופיע ונושא תפילה – הגשם יורד והעולם מצמיח. זהו רעיון מרכזי ברש"י לבראשית ב, ה, על בסיס מדרשי חז"ל.
• נשמה מפעימה: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב, ז) מצייר את החיבור הייחודי בין עפר לאש קודש. לפי חז"ל, הכפילות ב"וַיִּיצֶר" רומזת לשתי יצירות או לשני יצריו של האדם – רעיון המובא בתלמוד בבלי ברכות סא א.
• גן עדן – מרחב של יופי, מזון ומשמעות: "כָל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל" (בראשית ב, ט) מציב קומת חן ופרנסה, אך מרכז הגן הוא עצי החיים והדעת. מפרשי ימי הביניים, כמו הרמב"ן על בראשית ב, ט–יט, דנים במשמעות הדעת – לא כידיעה שכלית בלבד אלא כהכרה חווייתית הכרוכה בבחירה ואחריות. זה רעיון פרשני, לא ציטוט.
• "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו): שני תפקידים לאדם – פיתוח ותחזוקה. עבודת היצירה והחדשנות לצד שמירה, ריסון וגבולות. רבים רואים כאן דגם לחיים רוחניים ואקולוגיים מאוזנים – רעיון פרשני המבוסס על הלשון הכפולה.
• ציווי כפול – חירות בתוך גבול: "מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל" וכנגדו "לֹא תֹאכַל" (בראשית ב, טז–יז) מציירים חירות נדיבה שמוגבלת בידי גבול אחד. הגבול איננו ניגוד לחירות אלא התנאי שמאפשר לה להיות משמעותית – זהו רעיון פרשני.
• "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח): הפרדוקס היפהפה שבו העזר הוא גם כנגד – בן זוג שמולו מתחדדת האישיות ונוצר דיאלוג. זהו רעיון מדרשי-פרשני מוכר (ראו בראשית רבה יז), אך כאן אנו מציינים את הרעיון בלבד, לא ציטוט.
• שם הוא גורל: "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא־לוֹ הָאָדָם… הוּא שְׁמוֹ" (בראשית ב, יט) מעמיד את כוח הלשון האנושית כפעולה בוראת־זהות. זה מהפך: האדם אינו רק נברא – הוא יוצר משמעות לעולם במעשה הקריאה בשמו.

העלייה הזו מלמדת שהבריאה אינה רק מעשה חד־צדדי מלמעלה; היא הזמנה לשותפות. האדם, בנשימה אחת של עפר ונשמה, נקרא לעבד ולשמור, לקרוא בשם ולשאת אחריות – ושם מתחיל סיפורו הגדול.