יא יְדוָ֞ד אֱלֹהֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם׃ יב אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם׃ יג הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם׃ יד וַֽתַּעֲנ֖וּ אֹתִ֑י וַתֹּ֣אמְר֔וּ טֽוֹב־הַדָּבָ֥ר אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתָּ לַעֲשֽׂוֹת׃ טו וָאֶקַּ֞ח אֶת־רָאשֵׁ֣י שִׁבְטֵיכֶ֗ם אֲנָשִׁ֤ים חֲכָמִים֙ וִֽידֻעִ֔ים וָאֶתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עֲלֵיכֶ֑ם שָׂרֵ֨י אֲלָפִ֜ים וְשָׂרֵ֣י מֵא֗וֹת וְשָׂרֵ֤י חֲמִשִּׁים֙ וְשָׂרֵ֣י עֲשָׂרֹ֔ת וְשֹׁטְרִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶֽם׃ טז וָאֲצַוֶּה֙ אֶת־שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר שָׁמֹ֤עַ בֵּין־אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּֽין־אִ֥ישׁ וּבֵין־אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ׃ יז לֹֽא־תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי־אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו׃ יח וָאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃ יט וַנִּסַּ֣ע מֵחֹרֵ֗ב וַנֵּ֡לֶךְ אֵ֣ת כָּל־הַמִּדְבָּ֣ר הַגָּדוֹל֩ וְהַנּוֹרָ֨א הַה֜וּא אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְדוָ֥ד אֱלֹהֵ֖ינוּ אֹתָ֑נוּ וַנָּבֹ֕א עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ׃ כ וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם בָּאתֶם֙ עַד־הַ֣ר הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר־יְדוָ֥ד אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃ כא רְ֠אֵה נָתַ֨ן יְדוָ֧ד אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ אֶת־הָאָ֑רֶץ עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר יְדוָ֜ד אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ אַל־תִּירָ֖א וְאַל־תֵּחָֽת׃
מול פני העם, משה שב להיזכר ולהזכיר. לא כמתחשבנם, אלא כמי שנושא על כתפיו עם שלם. פסוק הפסוק, זיכרון אחר זיכרון, מתגלה עוצמת ההנהגה: מצד אחד ענווה – "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם", ומצד שני אחריות – "וָאֶצַּוֶּה אֶתְכֶם".
משה מזכיר את הצעד הראשון בבניית מערכת ציבורית: מינוי שופטים ומנהיגים. לא מתוך כוח, אלא מתוך ראיית הצורך – העם גדל, השאלות התרבו, המשא כבד. והבחירה – מתוך העם עצמו: "חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים".
במקביל, התורה מדגישה את עקרונות הצדק: לא להכיר פנים, לא להירתע, לא להעדיף את הגדול על הקטן. המשפט הוא עניין אלוקי – תביעה לאמת, לעשיית צדק, גם במחיר אומץ.
ומכאן – תזכורת למסע: מחורב ועד קדש ברנע, דרך המדבר הגדול והנורא. הזמנה שהייתה אז פתוחה בפניהם: "רְאֵה נָתַן יְדוָד אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ… אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת."
רעיון פנימי: כל דור זוכה לעמוד מול ההר שלו. כל אחד מאיתנו פוגש נקודות הכרעה – רגעים של בירור פנימי, של החלטה, של אחריות. משה לא רק מזכיר את העבר – הוא מצייר מראה: האם אנו נושאים באחריות? האם אנו שומעים את קול הצדק? האם אנו מעזים להיכנס אל הארץ המובטחת שלנו – זו שבלב, זו שבמשימה?
יום טוב ומלא הנהגה פנימית!
יהי רצון שנשכיל לבחור חכמה, להבין לב, ולצעוד קדימה באמונה ובאחריות.
