לב א הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי׃ ב יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב׃ ג כִּ֛י שֵׁ֥ם יְדוָ֖ד אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ׃ ד הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃ ה שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל׃ ו הֲ־לַיְדוָד֙ תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָֽשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃
שירת עדות: משה פותח ומזמן לבמה שני עדים שאינם מזדקנים – שמיים וארץ – כדי שהאמת תישמע גם כשאנשים מתחלפים.
טון ההוראה: “יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי” – יש רגעים של “מטר” חזק, ויש רגעים של “טל” עדין. אותה תורה, שתי צורות ירידה; המורה נמדד ביכולת לכוון את העוצמה למצב ה”עשב”.
מי הסלע כאן? “הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ… אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל” – היסוד יציב, גם כשהשטח חלקלק. אם משהו התעקם בדרך, זה לא במקור המים.
הסדק אינו בו, אלא בנו: “שִׁחֵת לוֹ – לֹא בָנָיו מוּמָם; דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל.” השירה מעזה לומר: העיקום הוא שלנו. האי־נאמנות מתחילה כששוכחים מי האבא.
זוכרים את השורש: “הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ – הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ.” לא רק ברא – גם “כונן”: נתן צורה, כיוון ועמוד־שדרה. הזיכרון הזה אינו נוסטלגיה; הוא מייצב אחריות.
שאלה אחת לחשיבה היום
באילו מצבים המילים שלך צריכות להיות “מטר”, ובאילו – “טל”? לבחור נכון את הטון זו כבר מחצית מן המסר.
