יט וַיַּ֥רְא יְדוָ֖ד וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו׃ כ וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם׃ כא הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא־אֵ֔ל כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא־עָ֔ם בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם׃ כב כִּי־אֵשׁ֙ קָדְחָ֣ה בְאַפִּ֔י וַתִּיקַ֖ד עַד־שְׁא֣וֹל תַּחְתִּ֑ית וַתֹּ֤אכַל אֶ֙רֶץ֙ וִֽיבֻלָ֔הּ וַתְּלַהֵ֖ט מוֹסְדֵ֥י הָרִֽים׃ כג אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹת חִצַּ֖י אֲכַלֶּה־בָּֽם׃ כד מְזֵ֥י רָעָ֛ב וּלְחֻ֥מֵי רֶ֖שֶׁף וְקֶ֣טֶב מְרִירִ֑י וְשֶׁן־בְּהֵמוֹת֙ אֲשַׁלַּח־בָּ֔ם עִם־חֲמַ֖ת זֹחֲלֵ֥י עָפָֽר׃ כה מִחוּץ֙ תְּשַׁכֶּל־חֶ֔רֶב וּמֵחֲדָרִ֖ים אֵימָ֑ה גַּם־בָּחוּר֙ גַּם־בְּתוּלָ֔ה יוֹנֵ֖ק עִם־אִ֥ישׁ שֵׂיבָֽה׃ כו אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם׃ כז לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣ינוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א יְדוָ֖ד פָּעַ֥ל כָּל־זֹֽאת׃ כח כִּי־ג֛וֹי אֹבַ֥ד עֵצ֖וֹת הֵ֑מָּה וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה׃
קו שבר וקו חסד: הקטע נע בין דין חריף לבין ריסון אלוקי. זהו שיעור על אחריות לאומית, וגם על רחמים שמגיחים ממקום לא צפוי.
- הסתר פנים: “אַסְתִּירָה פָנַי” – לא עזיבה אלא מרחק מחנך: המציאות עצמה הופכת מראה שמלמדת.
- מידה כנגד מידה: “הֵם קִנְאָנִי בְּלֹא־אֵל… וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא־עָם.” כשרודפים הבל – נרדפים על־ידי ריק. לא תמיד המכה כמותית; לפעמים היא איכותית: “בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם.”
- שרשרת הידרדרות: האש “קָדְחָה בְאַפִּי” ומתפשטת: טבע (ארץ ויבולה), תשתיות (“מוסְדֵי הָרִים”), חברה וביטחון (“מִחוּץ… חֶרֶב, מֵחֲדָרִים אֵימָה”). כשמאבדים מצפן – המשבר רב־מערכתי.
- ריסון למען האמת: “לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אֲגוּר… פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה.” הקב״ה עוצר את הסחרור כדי שההיסטוריה לא תתְעוַות בקריאת האויב. יש כאן חסד בתוך הדין.
- שורש הבעיה: “גּוֹי אֹבַד עֵצוֹת… וְאֵין בָּהֶם תְבוּנָה.” לא חוסר כוח – חוסר תבונה. התרופה: הקשבה, עצה, ישוב־דעת, ותורה כמפת־דרכים.
שאלת מחשבה קצרה: איפה אנחנו היום “אֹבַד עֵצוֹת” – בקהילה, בבית או בעבודה – ומהו צעד אחד של תבונה (התייעצות/בדיקה/האטה) שיכול לעצור “אש קטנה” מלהפוך לשרשרת?
