יג יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל בָּ֣מֳתֵי אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר׃ יד חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר׃ טו וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ׃ טז יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים בְּתוֹעֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ׃ יז יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַ אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם׃ יח צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלְלֶֽךָ׃
מתוק מקושי: “דְּבַשׁ מִסֶּלַע” ו“שֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ” – התורה מציירת שפע שצומח דווקא מחומר הגלם הקשה. לא רק פרנסה; זו עדשה לחיים: מהסלעים האישיים יוצאת מתיקות כשמכים בהם בהתמדה.
שולחן מלא = מבחן אופי: רשימת המעדנים (חמאה, חלב, אילים, “חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה”, “דַּם־עֵנָב”) מלמדת שהשפע כשלעצמו איננו יעד אלא מבחן. האם הוא פותח לב ותודה—או מרדים את הרגישות?
אזהרת הצלחה: “וַיִּשְׁמַן יְשֻרוּן – וַיִּבְעָט.” כשהשומן הרגשי מצטבר – בועטים במקור הטוב. התורה נותנת שם לתופעה שאנו מכירים היטב: כשהולך לנו, קל לשכוח מי החזיק אותנו בדרך.
קסם ה’חדש’: “חֲדָשִׁים מִקָּרֹ֣ב בָּאוּ… יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלהַ.” לא כל חידוש הוא קידוש. המשיכה לטרנדים/אלטרנטיבות עלולה להפוך תחליף זול למשמעות אמיתית.
זיכרון המקור: “צור ילדך תֶּשִׁי” – ההיחלשות מתחילה כשמזניחים את ה’צור’. הזיכרון הוא שריר רוחני: מפעילים אותו – החוסן חוזר; מזניחים – הוא “תֶּשִׁי”.
שאלה למחשבה: איפה השפע בחיי מרים אותי “על במתי ארץ” כדי להשפיע – ואיפה הוא מתחיל להפוך הרגל שמטשטש את המצפן?
יישום קצר (למי שרוצה): לפני תענוג/הצלחה היום, אמור/אמרי בקול הודיה אחת קונקרטית על “הדבש מהסלע” שלך – ואז עשי/ה טובה קטנה לאדם אחר מתוך אותו שפע.
