ז וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה׃ ח וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְדוָד עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה׃ ט וַיַּעַשׂ יְדוָד כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת׃ י וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ׃ יא וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְדוָד׃ {ס} יב וַיֹּאמֶר יְדוָד אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם׃ יג וַיַּעֲשׂוּ כֵן וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם׃ יד וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה׃ טו וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְדוָד׃ {ס} טז וַיֹּאמֶר יְדוָד אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְדוָד שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי׃ יז כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ׃ יח וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְדוָד בְּקֶרֶב הָאָרֶץ׃ יט וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה׃
מכת הצפרדע מסתיימת:
לאחר שמשה מתפלל אל ה' על פי בקשת פרעה, הצפרדעים מתות ומצטברות בערימות גדולות שגורמות לארץ מצרים להסריח. פרעה, שזוכה להקלה זמנית, חוזר ומכביד את ליבו ולא משחרר את בני ישראל.
מכת כינים:
ה' מצווה על אהרון להכות בעפר הארץ, והעפר נהפך לכינים שממלאות את כל מצרים – באדם ובבהמה. חרטומי מצרים מודים בכישלונם ואומרים: "אצבע אלוקים היא." אך גם כאן, פרעה מקשה את ליבו ולא משתכנע.
הכנה למכת ערוב:
ה' שולח את משה להתרות בפרעה על מכת הערוב – נחילי חיות פרא שיפגעו במצרים אך לא יפגעו בארץ גושן, שם יושבים בני ישראל. בכך יובהר שוב כוחו של ה' והבדלתו בין עמו לעמו של פרעה.
ההבדל בין עונש לתיקון:
מכת הצפרדעים והכינים ממחישות שדרכו של ה' היא לא רק להעניש, אלא גם להוכיח ולתקן. הכישלון של החרטומים במכת הכינים מדגיש את עליונותו של ה' על פני כל כוח אנושי או מאגי.
עיקשות הלב:
למרות שהראיות לכוחו של ה' נוכחות וברורות, פרעה מסרב להכנע. המסר ברור: עקשנות הלב עשויה לגרום לאדם להתעלם אפילו מהאמת המוחלטת.
"אצבע אלוקים היא":
חרטומי מצרים, שניסו לחקות את ניסי משה ואהרון, נאלצים להודות במכת הכינים שאין בכוחם להתמודד מול יד ה'. זהו רגע של הודאה בכוח עליון, אך פרעה, בעקשנותו, בוחר להתעלם. הסיפור מזכיר לנו שלעיתים ההכרה באמת לא מספיקה; יש צורך באומץ לפעול לפיה.
