אֶת-הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֡לֶּה דִּבֶּר֩ יְדוָ֨ד אֶל-כָּל-קְהַלְכֶ֜ם בָּהָ֗ר מִתּ֤וֹךְ הָאֵשׁ֙ הֶֽעָנָ֣ן וְהָֽעֲרָפֶ֔ל ק֥וֹל גָּד֖וֹל וְלֹ֣א יָסָ֑ף וַֽיִּכְתְּבֵ֗ם עַל-שְׁנֵי֙ לֻחֹ֣ת אֲבָנִ֔ים וַֽיִּתְּנֵ֖ם אֵלָֽי: כ וַיְהִ֗י כְּשָׁמְעֲכֶ֤ם אֶת-הַקּוֹל֙ מִתּ֣וֹךְ הַח֔שֶׁךְ וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַ֔י כָּל-רָאשֵׁ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְזִקְנֵיכֶֽם: כא וַתֹּֽאמְר֗וּ הֵ֣ן הֶרְאָ֜נוּ יְדוָ֤ד אֱלֹהֵ֨ינוּ֙ אֶת-כְּבֹד֣וֹ וְאֶת-גָּדְל֔וֹ וְאֶת-קֹל֥וֹ שָׁמַ֖עְנוּ מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ רָאִ֔ינוּ כִּֽי-יְדַבֵּ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֶת-הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי: כב וְעַתָּה֙ לָ֣מָּה נָמ֔וּת כִּ֣י תֹֽאכְלֵ֔נוּ הָאֵ֥שׁ הַגְּדֹלָ֖ה הַזֹּ֑את אִם-יֹֽסְפִ֣ים | אֲנַ֗חְנוּ לִ֠שְׁמֹעַ אֶת-ק֨וֹל יְדוָ֧ד אֱלֹהֵ֛ינוּ ע֖וֹד וָמָֽתְנוּ: כג כִּ֣י מִ֣י כָל-בָּשָׂ֡ר אֲשֶׁ֣ר שָׁ֥מַ֣ע קוֹל֩ אֱלֹהִ֨ים חַיִּ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ-הָאֵ֛שׁ כָּמֹ֖נוּ וַיֶּֽחִי: כד קְרַ֤ב אַתָּה֙ וּֽשֲׁמָ֔ע אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר יְדוָ֣ד אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאַ֣תְּ | תְּדַבֵּ֣ר אֵלֵ֗ינוּ אֵת֩ כָּל-אֲשֶׁ֨ר יְדַבֵּ֜ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ אֵלֶ֖יךָ וְשָׁמַ֥עְנוּ וְעָשִֽׂינוּ: כה וַיִּשְׁמַ֤ע יְדוָד אֶת-ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֔ם בְּדַבֶּרְכֶ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְדוָ֜ד אֵלַ֗י שָׁ֠מַ֠עְתִּי אֶת-ק֨וֹל דִּבְרֵ֜י הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבְּר֣וּ אֵלֶ֔יךָ הֵיטִ֖יבוּ כָּל-אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ: כו מִֽי-יִתֵּ֡ן וְהָיָה֩ לְבָבָ֨ם זֶ֜ה לָהֶ֗ם לְיִרְאָ֥ה אֹתִ֛י וְלִשְׁמֹ֥ר אֶת-כָּל-מִצְוֹתַ֖י כָּל-הַיָּמִ֑ים לְמַ֨עַן יִיטַ֥ב לָהֶ֛ם וְלִבְנֵיהֶ֖ם לְעֹלָֽם: כז לֵ֖ךְ אֱמֹ֣ר לָהֶ֑ם שׁ֥וּבוּ לָכֶ֖ם לְאָֽהֳלֵיכֶֽם: כח וְאַתָּ֗ה פֹּה֘ עֲמֹ֣ד עִמָּדִי֒ וַֽאֲדַבְּרָ֣ה אֵלֶ֗יךָ אֵ֧ת כָּל-הַמִּצְוָ֛ה וְהַֽחֻקִּ֥ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תְּלַמְּדֵ֑ם וְעָשׂ֣וּ בָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם לְרִשְׁתָּֽהּ: כט וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַֽעֲשׂ֔וֹת כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְדוָ֥ד אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם אֶתְכֶ֑ם לֹ֥א תָסֻ֖רוּ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל: ל בְּכָל-הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֜ה יְדוָ֧ד אֱלֹֽהֵיכֶ֛ם אֶתְכֶ֖ם תֵּלֵ֑כוּ לְמַ֤עַן תִּֽחְיוּן֙ וְט֣וֹב לָכֶ֔ם וְהַֽאֲרַכְתֶּ֣ם יָמִ֔ים בָּאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּֽירָשֽׁוּן: ו-א וְזֹ֣את הַמִּצְוָ֗ה הַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְדוָ֥ד אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם לְלַמֵּ֣ד אֶתְכֶ֑ם לַֽעֲשׂ֣וֹת בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹֽבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: ב לְמַ֨עַן תִּירָ֜א אֶת-יְדוָ֣ד אֱלֹהֶ֗יךָ לִ֠שְׁמֹר אֶת-כָּל-חֻקֹּתָ֣יו וּמִצְוֹתָיו֘ אֲשֶׁ֣ר אָֽנֹכִ֣י מְצַוֶּ֒ךָ֒ אַתָּה֙ וּבִנְךָ֣ וּבֶן-בִּנְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וּלְמַ֖עַן יַֽאֲרִכֻ֥ן יָמֶֽיךָ: ג וְשָֽׁמַעְתָּ֤ יִשְׂרָאֵל֙ וְשָֽׁמַרְתָּ֣ לַֽעֲשׂ֔וֹת אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וַֽאֲשֶׁ֥ר תִּרְבּ֖וּן מְאֹ֑ד כַּֽאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר יְדוָ֜ד אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֨יךָ֙ לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ:
העלייה נפתחת בסיום תיאור מעמד הר סיני: "אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְדוָד אֶל-כָּל-קְהַלְכֶם… קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף" – קול שאין לו הפסק, הדהוד נצחי של הברית, שנחרת על שני לוחות האבן וניתן למשה.
העם, נוכח הגילוי האדיר, מתקרב אל משה ביראה ואומר: ראינו את כבוד ה' ושמענו את קולו מתוך האש, ועם זאת אנו חיים – אך חוששים שמא אם נמשיך לשמוע, נמות. הם מבקשים שמשה יהיה שליחם, ישמע את דבר ה', ויעביר להם.
התגובה האלוקית מרגשת: "הֵיטִיבוּ כָּל-אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ" – יש כאן הכרה בכך שהיראה איננה חולשה, אלא כלי לשימור הקרבה והמחויבות. ואז נשמעת הקריאה הנדירה מפי ה': "מִי-יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם" – כיסופים לכך שיראה זו תישאר בלבם לעד.
ה' מצווה את משה לשוב וללמדם את כל המצוות, החוקים והמשפטים, כדי שיעשו אותם בארץ שהם עומדים לרשת. התורה מדגישה שוב ושוב: לא לסטות ימין ושמאל, ללכת בכל הדרך, למען תחיו, ותאריך ימיכם על האדמה.
לקראת סיום העלייה, נפתחת הקדמה למצווה המרכזית שתבוא: יראת ה' ושמירת המצוות בכל הדורות – אתה, בנך ובן בנך – כדרך חיים רציפה, המביאה אריכות ימים ושפע בארץ זבת חלב ודבש.
רעיון לחיים
הבקשה "מִי-יִתֵּן" היא ביטוי נדיר של כמיהה אלוקית. יש בה רמז לכך שהקשר עם ה' אינו חד-צדדי – גם הוא "רוצה" אותנו. היראה והאהבה שאנו מפתחים אינן רק דרישות מאיתנו, אלא גם משאת נפש של הקב"ה. כשאנו שומרים מצווה מתוך חיבור פנימי, אנו עונים לאותה קריאה נסתרת – ומקרבים את עצמנו אליו באמת.
יום טוב
שנזכה לשמור על הלב פתוח, על היראה חיה ועל האהבה בוערת, ולחיות את התורה כקול נצחי שממשיך להדהד בכל יום מחדש.
