א וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם; וּלְמַדְתֶּם אֹתָם, וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם. ב יְדוָד אֱלֹהֵינוּ, כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית-בְּחֹרֵב. ג לֹא אֶת-אֲבֹתֵינוּ, כָּרַת יְדוָד אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת: כִּי אִתָּנוּ, אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים. ד פָּנִים בְּפָנִים, דִּבֶּר יְדוָד עִמָּכֶם בָּהָר-מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. ה אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין-יְדוָד וּבֵינֵיכֶם, בָּעֵת הַהִוא, לְהַגִּיד לָכֶם, אֶת-דְּבַר יְדוָד: כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ, וְלֹא-עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר. ו אָנֹכִי יְדוָד אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי. ז לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, כָּל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת–וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. ח לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם: כִּי אָנֹכִי יְדוָד אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא–פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי. ט וְעֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים-לְאֹהֲבַי, וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.י לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְדוָד אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא: כִּי לֹא יְנַקֶּה יְדוָד, אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. יא שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, יְדוָד אֱלֹהֶיךָ. יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. יג וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַידוָד אֱלֹהֶיךָ: לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ–לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ. יד וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְדוָד אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְדוָד אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת. טו כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְדוָד אֱלֹהֶיךָ-לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ, וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְדוָד אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. טז לֹא תִרְצָח, לֹא תִנְאָף; וְלֹא תִגְנֹב, וְלֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא. יז וְלֹא תַחְמֹד, אֵשֶׁת רֵעֶךָ; וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.
הבוקר נפתח בקול קורא של משה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל", לא כציווי כללי בלבד, אלא כהזמנה אישית להקשבה עמוקה. משה מזכיר לעם שהברית בהר חורב איננה סיפור היסטורי על אבות רחוקים – היא עומדת איתנו כאן ועכשיו, "אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹּה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים".
הוא מתאר את המעמד הנשגב: פנים אל פנים עם ה', האש בוערת, והקול האלוקי נשמע. ומשה, כמתווך, מעביר את דבר ה' – לא מפני שהוא רחוק, אלא מפני שישראל יראו מהאש ולא עלו אל ההר.
כאן נמסרת שוב התורה שבמרכזה – עשרת הדיברות: יסודות האמונה והמוסר.
הראשונות – בין אדם למקום: האמונה בה' האחד, האיסור לעבוד אלילים או ליצור פסל, כיבוד שמו של ה', ושמירת שבת מתוך זיכרון החירות שהוענקה ביציאת מצרים.
האחרות – בין אדם לחברו: כיבוד הורים, איסור רצח, ניאוף, גניבה, עדות שקר, וחמדנות – לא רק המעשה, אלא אפילו התאווה הפנימית.
הציווי "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" מופיע כאן בנוסח שונה מזה שבספר שמות, עם הדגשה של ממד החירות: כמו שאתה יצאת מבית עבדים, כך גם עבדך ובהמתך ינוחו – השבת היא מרחב של שוויון וחמלה.
רעיון לחיים
משה מזכיר לנו שהברית עם ה' היא לא זיכרון בלבד, אלא התחייבות יומיומית. עשרת הדיברות אינם לוח חוקים "דתי" בלבד, אלא תשתית לחיים של קדושה, מוסר ואחריות. כמו בשבת – שם המנוחה היא לא רק רגיעה, אלא עדות חיה לאמונה, לחירות, ולערכים שמעל הזמן.
יום טוב
שנזכה לשמוע את "קול ה'" בכל יום מחדש, ולחיות את התורה לא רק כטקסט עתיק אלא כברית חיה, מחברת ומאירה את דרכנו.
