ז א כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ יְדוָ֣ד אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָשַׁ֣ל גּֽוֹיִם־רַבִּ֣ים ׀ מִפָּנֶ֡יךָ הַֽחִתִּי֩ וְהַגִּרְגָּשִׁ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַכְּנַעֲנִ֣י וְהַפְּרִזִּ֗י וְהַֽחִוִּי֙ וְהַיְבוּסִ֔י שִׁבְעָ֣ה גוֹיִ֔ם רַבִּ֥ים וַעֲצוּמִ֖ים מִמֶּֽךָּ׃ ב וּנְתָנָ֞ם יְדוָ֧ד אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ וְהִכִּיתָ֑ם הַחֲרֵ֤ם תַּחֲרִים֙ אֹתָ֔ם לֹא־תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם בְּרִ֖ית וְלֹ֥א תְחָנֵּֽם׃ ג וְלֹ֥א תִתְחַתֵּ֖ן בָּ֑ם בִּתְּךָ֙ לֹא־תִתֵּ֣ן לִבְנ֔וֹ וּבִתּ֖וֹ לֹא־תִקַּ֥ח לִבְנֶֽךָ׃ ד כִּֽי־יָסִ֤יר אֶת־בִּנְךָ֙ מֵֽאַחֲרַ֔י וְעָבְד֖וּ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְחָרָ֤ה אַף־יְדוָד֙ בָּכֶ֔ם וְהִשְׁמִידְךָ֖ מַהֵֽר׃ ה כִּֽי־אִם־כֹּ֤ה תַעֲשׂוּ֙ לָהֶ֔ם מִזְבְּחֹתֵיהֶ֣ם תִּתֹּ֔צוּ וּמַצֵּבֹתָ֖ם תְּשַׁבֵּ֑רוּ וַאֲשֵֽׁירֵהֶם֙ תְּגַדֵּע֔וּן וּפְסִילֵיהֶ֖ם תִּשְׂרְפ֥וּן בָּאֵֽשׁ׃ ו כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַידוָ֖ד אֱלֹהֶ֑יךָ בְּךָ֞ בָּחַ֣ר ׀ יְדוָ֣ד אֱלֹהֶ֗יךָ לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ ז לֹ֣א מֵֽרֻבְּכֶ֞ם מִכָּל־הָֽעַמִּ֗ים חָשַׁ֧ק יְדוָ֛ד בָּכֶ֖ם וַיִּבְחַ֣ר בָּכֶ֑ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם הַמְעַ֖ט מִכָּל־הָעַמִּֽים׃ ח כִּי֩ מֵֽאַהֲבַ֨ת יְדוָ֜ד אֶתְכֶ֗ם וּמִשָּׁמְר֤וֹ אֶת־הַשְּׁבֻעָה֙ אֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם הוֹצִ֧יא יְדוָ֛ד אֶתְכֶ֖ם בְּיָ֣ד חֲזָקָ֑ה וַֽיִּפְדְּךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים מִיַּ֖ד פַּרְעֹ֥ה מֶֽלֶךְ־מִצְרָֽיִם׃ ט וְיָ֣דַעְתָּ֔ כִּֽי־יְדוָ֥ד אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא הָֽאֱלֹהִ֑ים הָאֵל֙ הַֽנֶּאֱמָ֔ן שֹׁמֵ֧ר הַבְּרִ֣ית וְהַחֶ֗סֶד לְאֹהֲבָ֛יו וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֹתָ֖יו לְאֶ֥לֶף דּֽוֹר׃ י וּמְשַׁלֵּ֧ם לְשֹׂנְאָ֛יו אֶל־פָּנָ֖יו לְהַאֲבִיד֑וֹ לֹ֤א יְאַחֵר֙ לְשֹׂ֣נְא֔וֹ אֶל־פָּנָ֖יו יְשַׁלֶּם־לֽוֹ׃ יא וְשָׁמַרְתָּ֨ אֶת־הַמִּצְוָ֜ה וְאֶת־הַֽחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם לַעֲשׂוֹתָֽם׃
משה רבנו פותח את העלייה באזהרה ברורה לקראת הכניסה לארץ: שבעה עמים חזקים ורבים יותר מישראל ישבו בארץ, אך ה' ינחיל את הארץ לישראל וימסרם בידם. הציווי חד־משמעי – "הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם" – לא לכרות עמם ברית ולא להעניק להם חן, ולא להתחתן בהם. הסיבה עמוקה: נישואי תערובת יביאו להסרת הלב מה', לעבודה זרה ולהשחתה מהירה.
ההתמודדות עם תרבותם של העמים תדרוש פעולה אקטיבית – להרוס מזבחות, לשבור מצבות, לכרות את האשרות ולשרוף את פסיליהם. בכך שומר העם על ייחודו כעם קדוש, עם סגולה שנבחר על ידי ה' לא מתוך רוב כוחו או גודלו – אלא מאהבת ה' ומשמירתו את שבועתו לאבות.
משה מזכיר לעם את הנס שקרה – הוצאתם ממצרים ביד חזקה וגאולתם מבית עבדים. מכאן עולה יסוד חשוב: הקשר בין ה' לישראל אינו תלוי בזכויות בלבד, אלא בברית ובאהבה. עם זאת, האהבה הזו אינה פוטרת מאחריות – ה' הוא "הָאֵל הַנֶּאֱמָן", שומר ברית וחסד לאוהביו, אך גם משלם לשונאיו מיד – בלי לדחות את הדין.
העלייה נחתמת בציווי לשמור את כל המצוות, החוקים והמשפטים – כבסיס לחיי העם בארץ ולהמשך הקשר המיוחד עם ה'.
רעיון לחיים
הפסוקים כאן מדגישים את האיזון שבין אהבה לברית לבין אחריות ומחויבות. הבחירה בעם ישראל היא מתנה – אך היא דורשת שמירה תמידית על הזהות, הערכים והחיבור לה'. כשאדם שומר על גבולותיו הרוחניים ומגן על לִבו מהשפעות מזיקות, הוא לא רק נשמר – אלא גם מתחזק וגדל באמונתו.
שבת שלום
שנזכה להיות עם קדוש באמת, המחובר לשורשיו, השומר על בריתו עם ה' באהבה ובנאמנות – עד הגאולה השלמה.
