ד שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְדוָ֥ד אֱלֹהֵ֖ינוּ יְדוָ֥ד ׀ אֶחָֽד׃ ה וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְדוָ֣ד אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ׃ ו וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל־לְבָבֶֽךָ׃ ז וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃ ח וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל־יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ׃ ט וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזוּזֹ֥ת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ׃ י וְהָיָ֞ה כִּ֥י יְבִיאֲךָ֣ ׀ יְדוָ֣ד אֱלֹהֶ֗יךָ אֶל־הָאָ֜רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע לַאֲבֹתֶ֛יךָ לְאַבְרָהָ֛ם לְיִצְחָ֥ק וּֽלְיַעֲקֹ֖ב לָ֣תֶת לָ֑ךְ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וְטֹבֹ֖ת אֲשֶׁ֥ר לֹא־בָנִֽיתָ׃ יא וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִ֣ים כָּל־טוּב֮ אֲשֶׁ֣ר לֹא־מִלֵּאתָ֒ וּבֹרֹ֤ת חֲצוּבִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־חָצַ֔בְתָּ כְּרָמִ֥ים וְזֵיתִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לֹא־נָטָ֑עְתָּ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ׃ יב הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־יְדוָ֑ד אֲשֶׁ֧ר הוֹצִֽיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃ יג אֶת־יְדוָ֧ד אֱלֹהֶ֛יךָ תִּירָ֖א וְאֹת֣וֹ תַעֲבֹ֑ד וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ׃ יד לֹ֣א תֵֽלְכ֔וּן אַחֲרֵ֖י אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים מֵאֱלֹהֵי֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר סְבִיבוֹתֵיכֶֽם׃ טו כִּ֣י אֵ֥ל קַנָּ֛א יְדוָ֥ד אֱלֹהֶ֖יךָ בְּקִרְבֶּ֑ךָ פֶּן־יֶ֠חֱרֶה אַף־יְדוָ֤ד אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔ךְ וְהִשְׁמִ֣ידְךָ֔ מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ טז לֹ֣א תְנַסּ֔וּ אֶת־יְדוָ֖ד אֱלֹהֵיכֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֥ר נִסִּיתֶ֖ם בַּמַּסָּֽה׃ יז שָׁמ֣וֹר תִּשְׁמְר֔וּן אֶת־מִצְוֹ֖ת יְדוָ֣ד אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְעֵדֹתָ֥יו וְחֻקָּ֖יו אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽךְ׃ יח וְעָשִׂ֛יתָ הַיָּשָׁ֥ר וְהַטּ֖וֹב בְּעֵינֵ֣י יְדוָ֑ד לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וּבָ֗אתָ וְיָֽרַשְׁתָּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע יְדוָ֖ד לַאֲבֹתֶֽיךָ׃ יט לַהֲדֹ֥ף אֶת־כָּל־אֹיְבֶ֖יךָ מִפָּנֶ֑יךָ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְדוָֽד׃ כ כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֑ר מָ֣ה הָעֵדֹ֗ת וְהַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְדוָ֥ד אֱלֹהֵ֖ינוּ אֶתְכֶֽם׃ כא וְאָמַרְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ עֲבָדִ֛ים הָיִ֥ינוּ לְפַרְעֹ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם וַיּוֹצִיאֵ֧נוּ יְדוָ֛ד מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה׃ כב וַיִּתֵּ֣ן יְדוָ֡ד אוֹתֹ֣ת וּ֠מֹפְתִים גְּדֹלִ֨ים וְרָעִ֧ים ׀ בְּמִצְרַ֛יִם בְּפַרְעֹ֥ה וּבְכָל־בֵּית֖וֹ לְעֵינֵֽינוּ׃ כג וְאוֹתָ֖נוּ הוֹצִ֣יא מִשָּׁ֑ם לְמַ֙עַן֙ הָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ לָ֤תֶת לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֵֽינוּ׃ כד וַיְצַוֵּ֣נוּ יְדוָ֗ד לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְיִרְאָ֖ה אֶת־יְדוָ֣ד אֱלֹהֵ֑ינוּ לְט֥וֹב לָ֙נוּ֙ כָּל־הַיָּמִ֔ים לְחַיֹּתֵ֖נוּ כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ כה וּצְדָקָ֖ה תִּֽהְיֶה־לָּ֑נוּ כִּֽי־נִשְׁמֹ֨ר לַעֲשׂ֜וֹת אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את לִפְנֵ֛י יְדוָ֥ד אֱלֹהֵ֖ינוּ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽנוּ׃
באמצע נאומו, משה עוצר ומוסר לישראל את הציווי שילווה את העם בכל הדורות – "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ יְדֹוָד אֶחָד". פסוק קצר, אך הוא יסוד האמונה היהודית: אחדות הבורא, המבטלת כל מקום לעבודת אלילים או חלוקה בכוחות.
מיד אחר כך בא הציווי לאהוב את ה' בכל הלב, בכל הנפש ובכל הממון – אהבה שלמה שאין בה חלוקה. משה מדגיש שהתורה צריכה להיות "עַל לְבָבֶךָ" – לא רק בידיעה השכלית אלא כהרגשה פנימית, חיה ומוחשית. הדרך לכך היא בשינון מתמיד, העברת המסר לילדים, ודיבור על דברי התורה בכל מצב – בבית ובדרך, בשכיבה ובקימה.
המצוות של תפילין ומזוזה מופיעות כאן כחלק ממערך זה – קשר פיזי יומיומי עם התורה, שעל היד ועל הראש, ועל פתח הבית והשערים. התורה עוברת אז להזהיר את העם: כשייכנסו לארץ וימצאו ערים ובתים ושדות שכבר הוכנו להם, עליהם להיזהר שלא לשכוח את ה' ולהימשך אחרי אלוהי העמים שסביבם.
משה מזכיר את סיפור מסה, ומזהיר לא לנסות את ה' אלא לשמור את מצוותיו, ולעשות את הישר והטוב בעיניו – לא רק לקיים את האות היבשה של החוק, אלא גם את רוחו.
בסוף העלייה, התורה מתארת דיאלוג חינוכי נצחי: הילד שואל "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים…?", והתשובה אינה מתחילה מהסבר פילוסופי, אלא מהסיפור: "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה… וַיּוֹצִיאֵנוּ יְדֹוָד מִמִּצְרַיִם". הסיפור הלאומי והניסיון האישי הם הבסיס להבנת המצוות – הן לא גזֵרה שרירותית, אלא הדרך לחיות בטוב, בחיים ובצדקה לפני ה'.
רעיון לחיים
ה"שמע" קורא לנו לשלב בין אמונה ללב פועם, בין דיבור למעשה. הוא מלמד שהעברת האמונה לדור הבא איננה רק בשיעור מסודר, אלא בכל רגע ורגע של החיים. השיחה הקטנה עם הילד בדרך, הדוגמה האישית בבית, הן אלה שממשיכות את הברית לדורות.
שנזכה לשמוע באמת, לאהוב בכל הלב, ולהעביר את לפיד האמונה והטוב הלאה – עד שיאיר בכל הדורות.
