לד א וַיַּ֨עַל מֹשֶׁ֜ה מֵֽעַרְבֹ֤ת מוֹאָב֙ אֶל־הַ֣ר נְב֔וֹ רֹ֚אשׁ הַפִּסְגָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וַיַּרְאֵ֨הוּ יְדוָ֧ד אֶת־כָּל־הָאָ֛רֶץ אֶת־הַגִּלְעָ֖ד עַד־דָּֽן׃ ב וְאֵת֙ כָּל־נַפְתָּלִ֔י וְאֶת־אֶ֥רֶץ אֶפְרַ֖יִם וּמְנַשֶּׁ֑ה וְאֵת֙ כָּל־אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֔ה עַ֖ד הַיָּ֥ם הָאַחֲרֽוֹן׃ ג וְאֶת־הַנֶּ֗גֶב וְֽאֶת־הַכִּכָּ֞ר בִּקְעַ֧ת יְרֵח֛וֹ עִ֥יר הַתְּמָרִ֖ים עַד־צֹֽעַר׃ ד וַיֹּ֨אמֶר יְדוָ֜ד אֵלָ֗יו זֹ֤את הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶ֑נָּה הֶרְאִיתִ֣יךָ בְעֵינֶ֔יךָ וְשָׁ֖מָּה לֹ֥א תַעֲבֹֽר׃ ה וַיָּ֨מָת שָׁ֜ם מֹשֶׁ֧ה עֶֽבֶד־יְדוָ֛ד בְּאֶ֥רֶץ מוֹאָ֖ב עַל־פִּ֥י יְדוָֽד׃ ו וַיִּקְבֹּ֨ר אֹת֤וֹ בַגַּיְ֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב מ֖וּל בֵּ֣ית פְּע֑וֹר וְלֹֽא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ז וּמֹשֶׁ֗ה בֶּן־מֵאָ֧ה וְעֶשְׂרִ֛ים שָׁנָ֖ה בְּמֹת֑וֹ לֹֽא־כָהֲתָ֥ה עֵינ֖וֹ וְלֹא־נָ֥ס לֵחֹֽה׃ ח וַיִּבְכּוּ֩ בְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֧ל אֶת־מֹשֶׁ֛ה בְּעַֽרְבֹ֥ת מוֹאָ֖ב שְׁלֹשִׁ֣ים י֑וֹם וַֽיִּתְּמ֔וּ יְמֵ֥י בְכִ֖י אֵ֥בֶל מֹשֶֽׁה׃ ט וִֽיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן מָלֵא֙ ר֣וּחַ חָכְמָ֔ה כִּֽי־סָמַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אֶת־יָדָ֖יו עָלָ֑יו וַיִּשְׁמְע֨וּ אֵלָ֤יו בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ וַֽיַּעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְדוָ֖ד אֶת־מֹשֶֽׁה׃ י וְלֹֽא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ יְדוָ֔ד פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים׃ יא לְכָל־הָ֨אֹת֜וֹת וְהַמּוֹפְתִ֗ים אֲשֶׁ֤ר שְׁלָחוֹ֙ יְדוָ֔ד לַעֲשׂ֖וֹת בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לְפַרְעֹ֥ה וּלְכָל־עֲבָדָ֖יו וּלְכָל־אַרְצֽוֹ׃ יב וּלְכֹל֙ הַיָּ֣ד הַחֲזָקָ֔ה וּלְכֹ֖ל הַמּוֹרָ֣א הַגָּד֑וֹל אֲשֶׁר֙ עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃
הסיפור נסגר בפסגה. משה עולה לנבו, והאופק נפתח לפניו כמו מפה חיה: הגלעד עד דן, נפתלי ושומרון, יהודה עד הים האחרון, הנגב והכיכר. “זֹאת הָאָרֶץ” – ההבטחה שניתנה לאבות – והוא זוכה לראותה בשלמות, אך לא לחצות אליה. רגע עדין וחידתי: “וַיָּמָת שָׁם… עַל פִּי יְדוָד”, ומקום קבורתו נשאר נסתר – כדי שהאדם לא ידביק קדושה לאבן, אלא יישא אותה הלאה בלב.
משה בן מאה ועשרים, עין לא כהתה ורעננותו לא נסה (וְלֹא־נָ֥ס לֵחֹֽה) – מנהיג שסוגר מסע באותה בהירות שבה התחיל. העם בוכה שלושים יום, ובאותה נשימה העתיד מקבל צורה: יהושע מלא רוח חכמה, כי ידיו של משה כבר הונחו עליו. השרביט עובר בעדינות, בלי דרמה מיותרת – רק נאמנות לצו.
והמסך האחרון: “וְלֹֽא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה” – לא כמדד להקטין את הבאים, אלא כדי להבליט את האחריות המונחת מעתה על כתפי כל אחד: להחזיק את האותות, המופתים, והמורא הגדול – במעשים של יום-יום.
המסע לא נגמר על הפסגה – הוא רק מחליף ידיים. משה רואה הכול ולא עובר, כדי שנבין: יש חזון שאי־אפשר לממש לבד. הענן מסתיר את קברו, אבל לא את עקבותיו; אלה ממשיכים בתוך יהושע, ובתוך העם שנושא את התורה קדימה. לכן מיד כשהשורה האחרונה נחתמת – “לְעֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל” – אנחנו לא סוגרים ספר, אלא פותחים מחדש: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא…”. זהו המעגל הגדול של התורה: סוף שמדליק התחלה, מנהיג שנעדר כדי לפנות מקום לאחריות של כולנו.
כאן מסיימים וכאן מתחילים: חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזֵּק.
