יח וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּאמֶר֮ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה׃ יט אֲדֹנִ֣י שָׁאַ֔ל אֶת־עֲבָדָ֖יו לֵאמֹ֑ר הֲיֵשׁ־לָכֶ֥ם אָ֖ב אוֹ־אָֽח׃ כ וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י יֶשׁ־לָ֙נוּ֙ אָ֣ב זָקֵ֔ן וְיֶ֥לֶד זְקֻנִ֖ים קָטָ֑ן וְאָחִ֨יו מֵ֜ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃ כא וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ הוֹרִדֻ֖הוּ אֵלָ֑י וְאָשִׂ֥ימָה עֵינִ֖י עָלָֽיו׃ כב וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י לֹא־יוּכַ֥ל הַנַּ֖עַר לַעֲזֹ֣ב אֶת־אָבִ֑יו וְעָזַ֥ב אֶת־אָבִ֖יו וָמֵֽת׃ כג וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ אִם־לֹ֥א יֵרֵ֛ד אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן אִתְּכֶ֑ם לֹ֥א תֹסִפ֖וּן לִרְא֥וֹת פָּנָֽי׃ כד וַיְהִי֙ כִּ֣י עָלִ֔ינוּ אֶֽל־עַבְדְּךָ֖ אָבִ֑י וַנַּ֨גֶּד־ל֔וֹ אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ כה וַיֹּ֖אמֶר אָבִ֑ינוּ שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל׃ כו וַנֹּ֕אמֶר לֹ֥א נוּכַ֖ל לָרֶ֑דֶת אִם־יֵשׁ֩ אָחִ֨ינוּ הַקָּטֹ֤ן אִתָּ֙נוּ֙ וְיָרַ֔דְנוּ כִּי־לֹ֣א נוּכַ֗ל לִרְאוֹת֙ פְּנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְאָחִ֥ינוּ הַקָּטֹ֖ן אֵינֶ֥נּוּ אִתָּֽנוּ׃ כז וַיֹּ֛אמֶר עַבְדְּךָ֥ אָבִ֖י אֵלֵ֑ינוּ אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם כִּ֥י שְׁנַ֖יִם יָֽלְדָה־לִּ֥י אִשְׁתִּֽי׃ כח וַיֵּצֵ֤א הָֽאֶחָד֙ מֵֽאִתִּ֔י וָאֹמַ֕ר אַ֖ךְ טָרֹ֣ף טֹרָ֑ף וְלֹ֥א רְאִיתִ֖יו עַד־הֵֽנָּה׃ כט וּלְקַחְתֶּ֧ם גַּם־אֶת־זֶ֛ה מֵעִ֥ם פָּנַ֖י וְקָרָ֣הוּ אָס֑וֹן וְהֽוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּרָעָ֖ה שְׁאֹֽלָה׃ ל וְעַתָּ֗ה כְּבֹאִי֙ אֶל־עַבְדְּךָ֣ אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתָּ֑נוּ וְנַפְשׁ֖וֹ קְשׁוּרָ֥ה בְנַפְשֽׁוֹ׃
המילה הראשונה כאן היא כל הסיפור: "וַיִּגַּשׁ". יהודה לא מדבר מרחוק ולא שולח שליח. הוא מצמצם מרחק. זו הנהגה – כשיש סכנה, לא עושים פוליטיקה, ניגשים.
שימו לב איך הוא בונה את הנאום בשלושה מהלכים מדויקים:
- פתיחה שמרככת את הסיטואציה בלי לוותר על העיקר
"בִּי אֲדֹנִי… וְאַל יִחַר אַפְּךָ… כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה"
הוא מכיר בכוח של השליט, כדי לפתוח אוזן קשבת. אבל מיד אחר כך הוא נכנס לעומק, בלי פחד. - הוא לא מתווכח על הגביע בכלל – הוא חוזר להתחלה
"אדני שאל…", "ותאמר אל עבדיך…"
כלומר: זה לא ויכוח טכני על חפץ. זה בירור מוסרי על ההשלכות של הדרישה להוריד את בנימין. יהודה מצטט את דברי השליט כדי להציב מולו מראה: אתה ביקשת – אתה גם צריך להבין מה זה עושה לאבא. - הוא מעביר את מרכז הכובד לאבא
כמעט כל העלייה הזאת היא ציור של יעקב: אב זקן, ילד זקונים, אח שמת, בן שנשאר לבדו לאמו, ואבא שאוהב אותו. זה לא "רחמים" זולים, זו אמת שמכריחה את הצד השני להרגיש.
והשיא הוא בפסוק האחרון שהבאת:
"וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ"
זה לא רק קשר רגשי – זה קשר קיומי. יהודה אומר: אצל אבא שלי, החיים כרוכים בילד הזה. אם הילד איננו, האב מתפרק. זו לא מליצה, זה אב שמאז "אך טרף טרף" לא חזר להיות אותו אדם.
הנקודה הכי חדה פה בעיניי: זה התיקון של יהודה. פעם הוא היה מהאחים שגרמו לאב לאבד בן ולהיכנס לאבל. עכשיו הוא עומד מול הכוח הכי גדול בעולם ואומר בעצם: לא עוד. לא חוזרים על זה.
העלייה הזאת מכינה את הקרקע למה שיבוא מיד אחר כך – כשיהודה ייקח אחריות עד הסוף, ולא ייתן לבנימין להישאר לבד בסיפור.
