פרשת ויגש – עלייה רביעית

יט וְאַתָּ֥ה צֻוֵּ֖יתָה זֹ֣את עֲשׂ֑וּ קְחוּ־לָכֶם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם עֲגָל֗וֹת לְטַפְּכֶם֙ וְלִנְשֵׁיכֶ֔ם וּנְשָׂאתֶ֥ם אֶת־אֲבִיכֶ֖ם וּבָאתֶֽם׃ כ וְעֵ֣ינְכֶ֔ם אַל־תָּחֹ֖ס עַל־כְּלֵיכֶ֑ם כִּי־ט֛וּב כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לָכֶ֥ם הֽוּא׃ כא וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֥ם יוֹסֵ֛ף עֲגָל֖וֹת עַל־פִּ֣י פַרְעֹ֑ה וַיִּתֵּ֥ן לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּֽרֶךְ׃ כב לְכֻלָּ֥ם נָתַ֛ן לָאִ֖ישׁ חֲלִפ֣וֹת שְׂמָלֹ֑ת וּלְבִנְיָמִ֤ן נָתַן֙ שְׁלֹ֣שׁ מֵא֣וֹת כֶּ֔סֶף וְחָמֵ֖שׁ חֲלִפֹ֥ת שְׂמָלֹֽת׃ כג וּלְאָבִ֞יו שָׁלַ֤ח כְּזֹאת֙ עֲשָׂרָ֣ה חֲמֹרִ֔ים נֹשְׂאִ֖ים מִטּ֣וּב מִצְרָ֑יִם וְעֶ֣שֶׂר אֲתֹנֹ֡ת נֹֽ֠שְׂאֹת בָּ֣ר וָלֶ֧חֶם וּמָז֛וֹן לְאָבִ֖יו לַדָּֽרֶךְ׃ כד וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־אֶחָ֖יו וַיֵּלֵ֑כוּ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם אַֽל־תִּרְגְּז֖וּ בַּדָּֽרֶךְ׃ כה וַֽיַּעֲל֖וּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב אֲבִיהֶֽם׃ כו וַיַּגִּ֨דוּ ל֜וֹ לֵאמֹ֗ר ע֚וֹד יוֹסֵ֣ף חַ֔י וְכִֽי־ה֥וּא מֹשֵׁ֖ל בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וַיָּ֣פָג לִבּ֔וֹ כִּ֥י לֹא־הֶאֱמִ֖ין לָהֶֽם׃ כז וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו אֵ֣ת כָּל־דִּבְרֵ֤י יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיַּרְא֙ אֶת־הָ֣עֲגָל֔וֹת אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח יוֹסֵ֖ף לָשֵׂ֣את אֹת֑וֹ וַתְּחִ֕י ר֖וּחַ יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶֽם׃

• פרעה נותן הוראה רשמית: לקחת עֲגָלוֹת ממצרים לנשים ולטף, לשאת את יעקב ולהביאו (יט).
• הוא מרגיע מראש חשש טבעי: "וְעֵינְכֶם אַל־תָּחֹס עַל־כְּלֵיכֶם" – לא להתעכב על רכוש, כי הטוב של מצרים עומד לרשותם (כ).
• האחים מבצעים, ויוסף מצייד אותם בעגלות ובצדה לדרך (כא).
• חלוקת מתנות שמדגישה היררכיה ופיוס: לכולם חליפות, ולבנימין הרבה יותר (כב).
• ליַעֲקֹב נשלחת "משלחת" מכובדת: חמורים עם מטוב מצרים ואתונות עם בר ולחם ומזון לדרך (כג).
• משפט הזהב של יוסף לאחים: "אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" (כד).
• מגיעים ליעקב, מבשרים "עוד יוסף חי", אבל הלב "פג" מרוב הלם – הוא לא מאמין (כו).
• מה שמחזיר את הנפש: דברי יוסף + העגלות כהוכחה מוחשית. ואז: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב" (כז).

דיוקים לשוניים שמוסיפים עומק

• "וְאַתָּה צֻוֵּיתָה" – הניסוח מציב את זה כפקודה מלכותית מחייבת, לא "טובה" או מחווה פרטית של יוסף. פרעה מגייס את סמכות הממלכה למהלך.
• "אַל־תָּחֹס עַל־כְּלֵיכֶם" – זה לא רק "אל תדאגו", אלא: אל תחוס, אל תרחם על מה שמשאירים. לא להפוך רכוש לעיכוב שמסכן חיים בזמן רעב.
• "וַיָּפָג לִבּוֹ" – ביטוי חזק: לא "התרגש" אלא כמעט קפא, נחלש, כאילו הלב מפסיק לתפקד מרוב חוסר יכולת להכיל.

נקודת השיא של העלייה

המעבר מ-"לֹא־הֶאֱמִין לָהֶם" אל "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב" קורה לא דרך שכנוע תיאורטי, אלא דרך שני דברים יחד:

1. דברי יוסף – התוכן, הרצף, הטון.
2. העגלות – הוכחה מעשית שמבטלת את החשש שזה סיפור מנחם או דמיון.

"אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" – מה יוסף באמת מנסה למנוע

אפשר לשמוע בזה שתי שכבות שעובדות יחד:

• לא לריב ביניכם בדרך (מי אשם, מי דחף, מי שתק).
• לא להיכנס לסערת נפש שתגרום לטעויות בדרך (פחד, אשמה, בלבול) – כי עכשיו המשימה היא להציל את יעקב ולהורידו מהר, נקי, חי.