פרשת ויגש – עלייה שלישית

 ח וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָאֱלֹהִ֑ים וַיְשִׂימֵ֨נִֽי לְאָ֜ב לְפַרְעֹ֗ה וּלְאָדוֹן֙ לְכָל־בֵּית֔וֹ וּמֹשֵׁ֖ל בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ט מַהֲרוּ֮ וַעֲל֣וּ אֶל־אָבִי֒ וַאֲמַרְתֶּ֣ם אֵלָ֗יו כֹּ֤ה אָמַר֙ בִּנְךָ֣ יוֹסֵ֔ף שָׂמַ֧נִי אֱלֹהִ֛ים לְאָד֖וֹן לְכָל־מִצְרָ֑יִם רְדָ֥ה אֵלַ֖י אַֽל־תַּעֲמֹֽד׃ י וְיָשַׁבְתָּ֣ בְאֶֽרֶץ־גֹּ֗שֶׁן וְהָיִ֤יתָ קָרוֹב֙ אֵלַ֔י אַתָּ֕ה וּבָנֶ֖יךָ וּבְנֵ֣י בָנֶ֑יךָ וְצֹאנְךָ֥ וּבְקָרְךָ֖ וְכָל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃ יא וְכִלְכַּלְתִּ֤י אֹֽתְךָ֙ שָׁ֔ם כִּי־ע֛וֹד חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים רָעָ֑ב פֶּן־תִּוָּרֵ֛שׁ אַתָּ֥ה וּבֵֽיתְךָ֖ וְכָל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃ יב וְהִנֵּ֤ה עֵֽינֵיכֶם֙ רֹא֔וֹת וְעֵינֵ֖י אָחִ֣י בִנְיָמִ֑ין כִּי־פִ֖י הַֽמְדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶֽם׃ יג וְהִגַּדְתֶּ֣ם לְאָבִ֗י אֶת־כָּל־כְּבוֹדִי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֑ם וּמִֽהַרְתֶּ֛ם וְהוֹרַדְתֶּ֥ם אֶת־אָבִ֖י הֵֽנָּה׃ יד וַיִּפֹּ֛ל עַל־צַוְּארֵ֥י בִנְיָמִֽן־אָחִ֖יו וַיֵּ֑בְךְּ וּבִנְיָמִ֔ן בָּכָ֖ה עַל־צַוָּארָֽיו׃ טו וַיְנַשֵּׁ֥ק לְכָל־אֶחָ֖יו וַיֵּ֣בְךְּ עֲלֵיהֶ֑ם וְאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן דִּבְּר֥וּ אֶחָ֖יו אִתּֽוֹ׃ טז וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו׃ יז וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֱמֹ֥ר אֶל־אַחֶ֖יךָ זֹ֣את עֲשׂ֑וּ טַֽעֲנוּ֙ אֶת־בְּעִ֣ירְכֶ֔ם וּלְכוּ־בֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃ יח וּקְח֧וּ אֶת־אֲבִיכֶ֛ם וְאֶת־בָּתֵּיכֶ֖ם וּבֹ֣אוּ אֵלָ֑י וְאֶתְּנָ֣ה לָכֶ֗ם אֶת־טוּב֙ אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וְאִכְל֖וּ אֶת־חֵ֥לֶב הָאָֽרֶץ׃

• יוסף מנסח מחדש את כל הסיפור: "לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים" – האחריות האנושית קיימת, אבל הוא בוחר עכשיו להדגיש את ההשגחה ואת התכלית.
• הוא נותן משימה ברורה: "מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל־אָבִי" ולהוריד את יעקב למצרים.
• יעד מגורים: ארץ גֹשֶׁן, קרוב ליוסף, עם הבטחת פרנסה ל-5 שנות רעב נוספות.
• רגע פיוס: בכי עם בנימין, נשיקות לכל האחים, ואז שינוי חד: "וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ" – סוף סוף הם מסוגלים לדבר איתו.
• התגובה המדינית: החדשות מגיעות לבית פרעה, ופרעה לא רק “מאשר” אלא יוזם ומציע להביא את המשפחה ולקבל את "טוּב אֶרֶץ מִצְרָיִם".

דיוקים לשוניים שמפצחים עומק

• "וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה" – ביטוי נדיר. לא “שר”, לא “יועץ”, אלא “אב” במובן של דמות שמייצבת, מכוונת, מחליטה בפועל ומובילה את המלך דרך המציאות.
• "רְדָה אֵלַי אַל־תַּעֲמֹד" – לא רק להזיז מקום, אלא לא להיתקע בדרך, לא להסס. יוסף מבין שאצל יעקב, רגע של היסוס עלול להפוך לסירוב.
• "וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם" מול "פֶּן־תִּוָּרֵשׁ" – יוסף לא מציע “כבוד” אלא ביטחון קיומי. הוא מדבר במונחים של הישרדות והמשכיות משפחתית.

נקודת השיא הרגשית של העלייה

• "וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין" – יוסף מביא “הוכחה” שלא תלויה בדרמות: אתם רואים, בנימין רואה, וזה "פִּי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם". הוא מוריד מהם את האפשרות להדחיק שזה חלום/טעות.
• ואז מגיע המשפט שמראה שהקרח נשבר באמת: "וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ". עד עכשיו הם קפואים, נבהלים, שותקים. כאן חוזר הדיבור – וזה סימן לפיוס אמיתי, לא רק בכי רגעי.

פרעה – למה זה “וייטב בעיניו”

• פרעה מבין שיוסף לא “איש פרטי” – הוא עמוד השדרה של המדינה בשנות רעב. אם משפחתו של יוסף מסודרת, זה מייצב גם את יוסף וגם את הממלכה.
• לכן הוא נותן הצעה נדיבה: "וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת־טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם" – אינטרס מדיני עטוף בנדיבות.