לא וְהָיָ֗ה כִּרְאוֹת֛וֹ כִּי־אֵ֥ין הַנַּ֖עַר וָמֵ֑ת וְהוֹרִ֨ידוּ עֲבָדֶ֜יךָ אֶת־שֵׂיבַ֨ת עַבְדְּךָ֥ אָבִ֛ינוּ בְּיָג֖וֹן שְׁאֹֽלָה׃ לב כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת־הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם־לֹ֤א אֲבִיאֶ֙נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כָּל־הַיָּמִֽים׃ לג וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם־אֶחָֽיו׃ לד כִּי־אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתִּ֑י פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת־אָבִֽי׃ מה א וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הוֹצִ֥יאוּ כָל־אִ֖ישׁ מֵעָלָ֑י וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתּ֔וֹ בְּהִתְוַדַּ֥ע יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו׃ ב וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃ ג וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו׃ ד וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֧ף אֶל־אֶחָ֛יו גְּשׁוּ־נָ֥א אֵלַ֖י וַיִּגָּ֑שׁוּ וַיֹּ֗אמֶר אֲנִי֙ יוֹסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה׃ ה וְעַתָּ֣ה ׀ אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם׃ ו כִּי־זֶ֛ה שְׁנָתַ֥יִם הָרָעָ֖ב בְּקֶ֣רֶב הָאָ֑רֶץ וְעוֹד֙ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין־חָרִ֖ישׁ וְקָצִּֽיר׃ ז וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה׃
כאן מגיעים לשיא הדרמטי של כל הסיפור: תיקון האחים, ואז ההתגלות של יוסף.
1) יהודה סוגר את המעגל במעשה אחד
"עַבְדְּךָ עָרַב אֶת־הַנַּעַר" – יהודה לא מציע “רעיון”, הוא בא עם אחריות חתומה.
ואז הוא אומר את המשפט שהופך את העלילה:
"יֵשֶׁב־נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר"
זה לא רק רחמים על בנימין. זה תיקון מוחלט של “לכו ונמכרנו” – פעם הוא הציע למכור אח כדי להרוויח ולהיפטר מהבעיה, עכשיו הוא מציע להישאר עבד כדי להציל אח ולהחזיר את אבא לחיים.
ושימו לב לסיום:
"פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת־אָבִי"
הוא לא יכול “להמשיך הלאה” ולחיות עם זה. יש כאן רגישות מצפונית חדשה.
2) יוסף בוחר בכבוד לפני אמת
"הוֹצִיאוּ כָל־אִישׁ מֵעָלָי"
יוסף לא רוצה רגע של ביזיון לאחים מול מצרים. ההתגלות חייבת להיות אינטימית, נקייה, בלי קהל. זה שיעור ענק – גם כשמישהו אשם, אם אתה רוצה תיקון אמיתי ולא השפלה, אתה מוציא את הצופים.
3) כשהשליטה נשברת – יוצאת האמת
"וְלֹא־יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק"
הוא התאפק לאורך כל המבחנים, אבל המשפט של יהודה שובר את הסכר. למה? כי הוא רואה שינוי אמיתי. רק שינוי אמיתי מאפשר פיוס אמיתי.
4) השאלה הראשונה: “עוד אבי חי”
יוסף לא פותח עם “אתם מכרתם אותי” אלא עם:
"אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי"
זאת השאלה שמסדרת את כל הסיפור: אבא. כאב. חיים.
ורק אחר כך הוא אומר במפורש:
"אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּם אֹתִי"
הוא לא מטשטש את המעשה – אבל מיד עובר לריפוי.
5) אחריות אנושית בתוך הנהגה אלוקית
החלק הכי מדויק בנאום יוסף הוא המתח שהוא מחזיק:
מצד אחד: "מכרתם אותי" – האחריות שלכם קיימת.
מצד שני: "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים" – אבל הסיפור לא נתקע באשמה, הוא נפתח למשמעות, להצלה, להמשכיות.
ושימו לב כמה פעמים הוא חוזר על זה: "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים" – הוא בונה לאחים מחדש מצפן: לא רק “מה עשינו”, אלא “מה עושים עכשיו כדי לחיות”.
