פרשת ויגש – עליית שישי

כח וְאֶת־יְהוּדָ֞ה שָׁלַ֤ח לְפָנָיו֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף לְהוֹרֹ֥ת לְפָנָ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה גֹּֽשֶׁן׃ כט וַיֶּאְסֹ֤ר יוֹסֵף֙ מֶרְכַּבְתּ֔וֹ וַיַּ֛עַל לִקְרַֽאת־יִשְׂרָאֵ֥ל אָבִ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיֵּרָ֣א אֵלָ֗יו וַיִּפֹּל֙ עַל־צַוָּארָ֔יו וַיֵּ֥בְךְּ עַל־צַוָּארָ֖יו עֽוֹד׃ ל וַיֹּ֧אמֶר יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־יוֹסֵ֖ף אָמ֣וּתָה הַפָּ֑עַם אַחֲרֵי֙ רְאוֹתִ֣י אֶת־פָּנֶ֔יךָ כִּ֥י עוֹדְךָ֖ חָֽי׃ לא וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ וְאֶל־בֵּ֣ית אָבִ֔יו אֶעֱלֶ֖ה וְאַגִּ֣ידָה לְפַרְעֹ֑ה וְאֹֽמְרָ֣ה אֵלָ֔יו אַחַ֧י וּבֵית־אָבִ֛י אֲשֶׁ֥ר בְּאֶֽרֶץ־כְּנַ֖עַן בָּ֥אוּ אֵלָֽי׃ לב וְהָאֲנָשִׁים֙ רֹ֣עֵי צֹ֔אן כִּֽי־אַנְשֵׁ֥י מִקְנֶ֖ה הָי֑וּ וְצֹאנָ֧ם וּבְקָרָ֛ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֖ם הֵבִֽיאוּ׃ לג וְהָיָ֕ה כִּֽי־יִקְרָ֥א לָכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה וְאָמַ֖ר מַה־מַּעֲשֵׂיכֶֽם׃ לד וַאֲמַרְתֶּ֗ם אַנְשֵׁ֨י מִקְנֶ֜ה הָי֤וּ עֲבָדֶ֙יךָ֙ מִנְּעוּרֵ֣ינוּ וְעַד־עַ֔תָּה גַּם־אֲנַ֖חְנוּ גַּם־אֲבֹתֵ֑ינוּ בַּעֲב֗וּר תֵּשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן כִּֽי־תוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֖יִם כָּל־רֹ֥עֵה צֹֽאן׃ מז א וַיָּבֹ֣א יוֹסֵף֮ וַיַּגֵּ֣ד לְפַרְעֹה֒ וַיֹּ֗אמֶר אָבִ֨י וְאַחַ֜י וְצֹאנָ֤ם וּבְקָרָם֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם בָּ֖אוּ מֵאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנָּ֖ם בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן׃ ב וּמִקְצֵ֣ה אֶחָ֔יו לָקַ֖ח חֲמִשָּׁ֣ה אֲנָשִׁ֑ים וַיַּצִּגֵ֖ם לִפְנֵ֥י פַרְעֹֽה׃ ג וַיֹּ֧אמֶר פַּרְעֹ֛ה אֶל־אֶחָ֖יו מַה־מַּעֲשֵׂיכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ אֶל־פַּרְעֹ֗ה רֹעֵ֥ה צֹאן֙ עֲבָדֶ֔יךָ גַּם־אֲנַ֖חְנוּ גַּם־אֲבוֹתֵֽינוּ׃ ד וַיֹּאמְר֣וּ אֶל־פַּרְעֹ֗ה לָג֣וּר בָּאָרֶץ֮ בָּאנוּ֒ כִּי־אֵ֣ין מִרְעֶ֗ה לַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לַעֲבָדֶ֔יךָ כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְעַתָּ֛ה יֵֽשְׁבוּ־נָ֥א עֲבָדֶ֖יךָ בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן׃ ה וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה אֶל־יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר אָבִ֥יךָ וְאַחֶ֖יךָ בָּ֥אוּ אֵלֶֽיךָ׃ ו אֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ לְפָנֶ֣יךָ הִ֔וא בְּמֵיטַ֣ב הָאָ֔רֶץ הוֹשֵׁ֥ב אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אַחֶ֑יךָ יֵשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן וְאִם־יָדַ֗עְתָּ וְיֶשׁ־בָּם֙ אַנְשֵׁי־חַ֔יִל וְשַׂמְתָּ֛ם שָׂרֵ֥י מִקְנֶ֖ה עַל־אֲשֶׁר־לִֽי׃ ז וַיָּבֵ֤א יוֹסֵף֙ אֶת־יַֽעֲקֹ֣ב אָבִ֔יו וַיַּֽעֲמִדֵ֖הוּ לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַיְבָ֥רֶךְ יַעֲקֹ֖ב אֶת־פַּרְעֹֽה׃ ח וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶֽל־יַעֲקֹ֑ב כַּמָּ֕ה יְמֵ֖י שְׁנֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ ט וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י מְגוּרַ֔י שְׁלֹשִׁ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָ֑ה מְעַ֣ט וְרָעִ֗ים הָיוּ֙ יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י חַיַּ֔י וְלֹ֣א הִשִּׂ֗יגוּ אֶת־יְמֵי֙ שְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י אֲבֹתַ֔י בִּימֵ֖י מְגוּרֵיהֶֽם׃ י וַיְבָ֥רֶךְ יַעֲקֹ֖ב אֶת־פַּרְעֹ֑ה וַיֵּצֵ֖א מִלִּפְנֵ֥י פַרְעֹֽה׃

מהלך העלייה בקצרה

• יעקב שולח את יהודה לפני כולם "לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה" – להכין את הכניסה, לסמן את המסלול, ולהעמיד תשתית ליישוב בגושן (מו, כח).
• רגע השיא: יוסף עולה לקראת אביו, "וַיֵּרָא אֵלָיו", נופל על צווארו ובוכה עוד. זה מפגש של שנים שנחתמות בפעולה אחת (מו, כט).
• תגובת יעקב היא פסגת הסגירה הרגשית: "אָמ֣וּתָה הַפָּ֑עַם" – עכשיו אפשר למות בשקט, אחרי שראה את פני יוסף ויודע שהוא חי (מו, ל).
• יוסף עובר מיד לניהול המציאות: מודיע שיעלה לפרעה ויכין את הנרטיב הנכון על המשפחה – הם רועי צאן ואנשי מקנה (מו, לא-לב).
• יוסף מדריך אותם מראש מה לענות לפרעה, כדי להגיע לתוצאה אחת ברורה: ישיבה בגושן (מו, לג-לד).
• ואכן, יוסף מציג לפרעה, האחים מבקשים לגור, ופרעה נותן רשות מלאה: "בְּמֵיטַב הָאָ֔רֶץ", גושן, ואף מציע תפקידים כשרי מקנה אם יש אנשי חיל (מז, א-ו).
• יעקב מובא לפני פרעה, מברך אותו, נשאל לגילו, ועונה תשובה חדה: 130, חיים של מגורים, מעט ורעים, ולא הגיע לשנות האבות. ואז שוב מברך ויוצא (מז, ז-י).

נקודות מפתח לשים לב אליהן

• "לְהוֹרֹת" – לא רק “להראות דרך”, אלא לשון של הכוונה וסידור. יהודה נשלח כמי שמכין את הקרקע להתיישבות מסודרת, לא רק לוגיסטיקה של הגעה.
• המפגש יוסף-יעקב בנוי במילים קצרות אבל טעונות: "וירא", "ויפול", "ויבך". אין נאום, יש גוף. זה מספר הרבה.
• המהלך של יוסף מול פרעה הוא אסטרטגיה: הוא לא מסתיר שהם רועי צאן, להפך, הוא מדגיש זאת. למה? כי "תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל־רֹעֵה צֹאן" – הדגשה שמייצרת ריחוק טבעי, וכך המשפחה יושבת בנפרד, שומרת על זהות ולא נטמעת.
• יעקב מברך את פרעה פעמיים (מז, ז וגם מז, י). זו נקודה עדינה: אפילו מול מלך-על, יעקב מופיע כמי שמביא ברכה, לא רק מבקש חסד.
• "יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי" – יעקב מגדיר את חייו כ"מגורים", זמניות. זה משפט שמסכם תפיסת עולם של גרות, גם בארץ וגם עכשיו במצרים.