פרשת ויחי – עלייה ראשונה

כח וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃ כט וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לָמוּת֒ וַיִּקְרָ֣א ׀ לִבְנ֣וֹ לְיוֹסֵ֗ף וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֔ת אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם׃ ל וְשָֽׁכַבְתִּי֙ עִם־אֲבֹתַ֔י וּנְשָׂאתַ֙נִי֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּקְבַרְתַּ֖נִי בִּקְבֻרָתָ֑ם וַיֹּאמַ֕ר אָנֹכִ֖י אֶֽעֱשֶׂ֥ה כִדְבָרֶֽךָ׃ לא וַיֹּ֗אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּשְׁתַּ֥חוּ יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־רֹ֥אשׁ הַמִּטָּֽה׃ מח
 א וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֹּ֣אמֶר לְיוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָבִ֖יךָ חֹלֶ֑ה וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמּ֔וֹ אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת־אֶפְרָֽיִם׃ ב וַיַּגֵּ֣ד לְיַעֲקֹ֔ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה בִּנְךָ֥ יוֹסֵ֖ף בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וַיִּתְחַזֵּק֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הַמִּטָּֽה׃ ג וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֵ֥ל שַׁדַּ֛י נִרְאָֽה־אֵלַ֥י בְּל֖וּז בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיְבָ֖רֶךְ אֹתִֽי׃ ד וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הִנְנִ֤י מַפְרְךָ֙ וְהִרְבִּיתִ֔ךָ וּנְתַתִּ֖יךָ לִקְהַ֣ל עַמִּ֑ים וְנָ֨תַתִּ֜י אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לְזַרְעֲךָ֥ אַחֲרֶ֖יךָ אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָֽם׃ ה וְעַתָּ֡ה שְׁנֵֽי־בָנֶיךָ֩ הַנּוֹלָדִ֨ים לְךָ֜ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד־בֹּאִ֥י אֵלֶ֛יךָ מִצְרַ֖יְמָה לִי־הֵ֑ם אֶפְרַ֙יִם֙ וּמְנַשֶּׁ֔ה כִּרְאוּבֵ֥ן וְשִׁמְע֖וֹן יִֽהְיוּ־לִֽי׃ ו וּמוֹלַדְתְּךָ֛ אֲשֶׁר־הוֹלַ֥דְתָּ אַחֲרֵיהֶ֖ם לְךָ֣ יִהְי֑וּ עַ֣ל שֵׁ֧ם אֲחֵיהֶ֛ם יִקָּרְא֖וּ בְּנַחֲלָתָֽם׃ ז וַאֲנִ֣י ׀ בְּבֹאִ֣י מִפַּדָּ֗ן מֵ֩תָה֩ עָלַ֨י רָחֵ֜ל בְּאֶ֤רֶץ כְּנַ֙עַן֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בְּע֥וֹד כִּבְרַת־אֶ֖רֶץ לָבֹ֣א אֶפְרָ֑תָה וָאֶקְבְּרֶ֤הָ שָּׁם֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔ת הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם׃ ח וַיַּ֥רְא יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵֽלֶּה׃ ט וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אָבִ֔יו בָּנַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־נָֽתַן־לִ֥י אֱלֹהִ֖ים בָּזֶ֑ה וַיֹּאמַ֕ר קָֽחֶם־נָ֥א אֵלַ֖י וַאֲבָרֲכֵֽם׃

• יעקב חי במצרים שבע עשרה שנה, וסך שנותיו מ"ז שנים ומאה (מז, כח).
• כשקרבים ימי ישראל למות, הוא קורא ליוסף ומבקש ממנו בקשה מרכזית:
  • לשים יד תחת ירכו
  • לעשות עמו חסד ואמת
  • לא לקבור אותו במצרים, אלא לשאתו ולקברו בקבורת אבותיו (כט-ל).
• יוסף מסכים, אבל יעקב דורש שבועה. יוסף נשבע, וישראל משתחווה על ראש המיטה (לא).
• לאחר מכן יוסף מתבשר: “הנה אביך חולה”, והוא לוקח עמו את מנשה ואת אפרים (מח, א).
• יעקב מתחזק, יושב על המיטה, ומתחיל מסירת יסוד רוחני-משפחתי:
  • מזכיר את התגלות אל שדי בלוז והברכה וההבטחה לזרע ולאחוזת עולם (ג-ד).
  • קובע מהלך מכריע: אפרים ומנשה יהיו לי – כבנים ממש, “כראובן ושמעון” (ה).
  • ילדים נוספים של יוסף יהיו “לך”, אבל ייקראו על שם אחיהם בנחלתם (ו).
  • יעקב מזכיר את מות רחל וקבורתה בדרך אפרתה היא בית לחם (ז).
• יעקב רואה את בני יוסף ושואל “מי אלה”, יוסף עונה “בני הם”, ויעקב מבקש: “קחם נא אלי ואברכם” (ח-ט).

נקודות מפתח לשים לב אליהן

• 17 שנה: זה לא רק נתון כרונולוגי. זה סוגר מעגל מול יוסף שהיה בן 17 כשהסיפור שלו מתחיל להתגלגל (בפרשת וישב). יש כאן הדהוד חזק של פתיחה וסגירה.
• קבורה בארץ אבותיו: יעקב לא רוצה ש”הסיפור של בית ישראל” יסתיים במצרים. זה עוגן זהותי-בריתי: השייכות היא לארץ כנען גם אם המציאות זמנית במצרים.
• חסד ואמת: לא בקשה טכנית, אלא פעולה של נאמנות עמוקה, בלי חשבונות של נוחות, פוליטיקה או כבוד מצרי.
• אימוץ אפרים ומנשה: זה המהלך שמייצר ליוסף “מנה כפולה” בנחלה – בפועל שני שבטים. לכן יעקב אומר במפורש “כראובן ושמעון יהיו לי”.
• למה להזכיר את רחל דווקא כאן: בתוך מהלך של העברת נחלה והעמדת שם, יעקב מציב את רחל בלב התמונה, כמעט כהקדמה רגשית ומשפחתית לקשר המיוחד ליוסף ולבניו.

שאלה חדה להבנה

למה יעקב משנה עכשיו את מבנה השבטים בפועל (אפרים ומנשה “לי הם”), ולא מסתפק בברכה רגילה לנכדיו? מה דחוף לו לקבע משפטית-משפחתית את המהלך לפני מותו?