מט א וַיִּקְרָ֥א יַעֲקֹ֖ב אֶל־בָּנָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃ ב הִקָּבְצ֥וּ וְשִׁמְע֖וּ בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וְשִׁמְע֖וּ אֶל־יִשְׂרָאֵ֥ל אֲבִיכֶֽם׃ ג רְאוּבֵן֙ בְּכֹ֣רִי אַ֔תָּה כֹּחִ֖י וְרֵאשִׁ֣ית אוֹנִ֑י יֶ֥תֶר שְׂאֵ֖ת וְיֶ֥תֶר עָֽז׃ ד פַּ֤חַז כַּמַּ֙יִם֙ אַל־תּוֹתַ֔ר כִּ֥י עָלִ֖יתָ מִשְׁכְּבֵ֣י אָבִ֑יךָ אָ֥ז חִלַּ֖לְתָּ יְצוּעִ֥י עָלָֽה׃ ה שִׁמְע֥וֹן וְלֵוִ֖י אַחִ֑ים כְּלֵ֥י חָמָ֖ס מְכֵרֹתֵיהֶֽם׃ ו בְּסֹדָם֙ אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר׃ ז אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה אֲחַלְּקֵ֣ם בְּיַעֲקֹ֔ב וַאֲפִיצֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ ח יְהוּדָ֗ה אַתָּה֙ יוֹד֣וּךָ אַחֶ֔יךָ יָדְךָ֖ בְּעֹ֣רֶף אֹיְבֶ֑יךָ יִשְׁתַּחֲוּ֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֥י אָבִֽיךָ׃ ט גּ֤וּר אַרְיֵה֙ יְהוּדָ֔ה מִטֶּ֖רֶף בְּנִ֣י עָלִ֑יתָ כָּרַ֨ע רָבַ֧ץ כְּאַרְיֵ֛ה וּכְלָבִ֖יא מִ֥י יְקִימֶֽנּוּ׃ י לֹֽא־יָס֥וּר שֵׁ֙בֶט֙ מִֽיהוּדָ֔ה וּמְחֹקֵ֖ק מִבֵּ֣ין רַגְלָ֑יו עַ֚ד כִּֽי־יָבֹ֣א (שילה) [שִׁיל֔וֹ] וְל֖וֹ יִקְּהַ֥ת עַמִּֽים׃ יא אֹסְרִ֤י לַגֶּ֙פֶן֙ (עירה) [עִיר֔וֹ] וְלַשֹּׂרֵקָ֖ה בְּנִ֣י אֲתֹנ֑וֹ כִּבֵּ֤ס בַּיַּ֙יִן֙ לְבֻשׁ֔וֹ וּבְדַם־עֲנָבִ֖ים (סותה) [סוּתֽוֹ]: יב חַכְלִילִ֥י עֵינַ֖יִם מִיָּ֑יִן וּלְבֶן־שִׁנַּ֖יִם מֵחָלָֽב׃ יג זְבוּלֻ֕ן לְח֥וֹף יַמִּ֖ים יִשְׁכֹּ֑ן וְהוּא֙ לְח֣וֹף אֳנִיּ֔וֹת וְיַרְכָת֖וֹ עַל־צִידֹֽן׃ יד יִשָּׂשכָ֖ר חֲמֹ֣ר גָּ֑רֶם רֹבֵ֖ץ בֵּ֥ין הַֽמִּשְׁפְּתָֽיִם׃ טו וַיַּ֤רְא מְנֻחָה֙ כִּ֣י ט֔וֹב וְאֶת־הָאָ֖רֶץ כִּ֣י נָעֵ֑מָה וַיֵּ֤ט שִׁכְמוֹ֙ לִסְבֹּ֔ל וַיְהִ֖י לְמַס־עֹבֵֽד׃ טז דָּ֖ן יָדִ֣ין עַמּ֑וֹ כְּאַחַ֖ד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יז יְהִי־דָן֙ נָחָ֣שׁ עֲלֵי־דֶ֔רֶךְ שְׁפִיפֹ֖ן עֲלֵי־אֹ֑רַח הַנֹּשֵׁךְ֙ עִקְּבֵי־ס֔וּס וַיִּפֹּ֥ל רֹכְב֖וֹ אָחֽוֹר׃ יח לִֽישׁוּעָתְךָ֖ קִוִּ֥יתִי יְדוָֽד׃
יעקב קורא לכל בניו ומבקש מהם להיאסף, כדי שיגיד להם את אשר יקרה להם באחרית הימים. זו לא “שיחת פרידה” רגשית בלבד, אלא רגע של מיפוי זהויות: יעקב מסתכל על כל בן, רואה את התכונה המרכזית שבו ואת ההשלכה שלה על עתיד השבט.
הוא פותח בראובן – בכורו, “כחי וראשית אוני”, עם פוטנציאל של “יתר שאת ויתר עז”, אבל בפועל מאבד את ה”תותר” בגלל פחזות וחציית גבול. משם הוא עובר לשמעון ולוי – אחים המאוחדים בכוח, אבל כוח שמסוכן כשהוא מתפרץ לחמס. יעקב מתנער ממעשיהם ומנסח תוצאה לאומית: חלוקה ופיזור בתוך ישראל.
אחר כך הוא מרים את יהודה: האחים יודו לו, והוא יוביל במאבק מול האויב. יהודה מתואר כאריה – עוצמה שקטה ובטוחה. ההנהגה הזו מקבלת גם ציר עתידי רחב: “לא יסור שבט מיהודה… עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים”. בהמשך מופיעים קווי אופי-ייעוד לשבטים נוספים: זבולון כמי שיושב לחוף ימים ומתחבר למסחר ונתיבי ים, יששכר שמזהה “מנוחה כי טוב” ונכנס לעול של סבל ועבודה, דן כשופט שבטי, אך גם ככוח שמפתיע “כנחש עלי דרך”. ואז, בתוך הרצף, יעקב עוצר לרגע אישי-תפילה: “לישועתך קויתי יְדוָד”.
תובנות מהעלייה
נבואה שהיא גם אבחון אופי
יעקב לא “מחלק ברכות” באוויר. הוא מצביע על נקודת אמת בכל בן – תכונה דומיננטית – ומה היא תעשה כשזה יהפוך לשבט ולכוח ציבורי. זה שיעור חד: מה שנראה כעניין פרטי בבית, נהיה גורל כשזה הופך למערכת.
ראובן – פוטנציאל גבוה לא מבטיח הנהגה
“בכורי אתה… יתר שאת ויתר עז”, אבל הסיום כואב: “פחז כמים אל תותר”. מי שלא שולט בעצמו ברגעים קריטיים, מאבד את היכולת לשאת סמכות. הנהגה מתחילה ביציבות פנימית, לא בכישרון טבעי.
שמעון ולוי – כוח בלי ריסון הופך לאיום מבפנים
יעקב לא מתעלם מהאחווה שלהם – הוא מכיר שהיא אמיתית ועוצמתית – אבל כשהאחדות משרתת חמס, היא מסוכנת יותר מאויב חיצוני. לכן העונש הוא חברתי-מבני: “אחלקם… ואפיצם”. לפעמים הדרך לרסן כוח היא לפרק ריכוז.
יהודה – מנהיגות שמבוססת על הכרה, לא על כפייה
“יודוך אחיך” זה מפתח. יהודה לא רק ינצח – הוא יקבל לגיטימציה. בנוסף, הדימוי הארי מדגיש עוצמה שאינה בהכרח רעשנית: כריעה ורביצה של מי שמרגיש בטוח במקומו.
זבולון ויששכר – שתי דרכים לבנות עם אחד
זבולון פונה החוצה: חוף, אוניות, תנועה, קשרים. יששכר פונה פנימה: מנוחה, אדמה, נשיאה בעול. המסר הלא-נעים אבל אמיתי: עם בריא צריך גם “תנועה” וגם “סבלנות”, גם מסחר וגם נשיאה בעול, ולא כל שבט אמור למלא את אותו תפקיד.
דן – צדק עם שיניים
דן “ידין עמו”, אבל מתואר גם כנחש ושפיפון – צדק שלא תמיד בא בצורה חזיתית, אלא דרך תחבולה, הפתעה, עקיצה מדויקת. זה יכול להציל, אבל גם עלול להסתבך אם מאבדים גבול מוסרי.
“לישועתך קויתי” – עצירת נשימה בתוך הנבואה
דווקא באמצע תיאור שבטים, יעקב עוצר ומודה: בסוף, לא הכול בידינו. גם כשאתה רואה עתיד, אתה מבין שיש נקודות שהן מעל שרטוט אנושי – ושם נכנסת תקווה ותפילה.
