פרשת ויחי – עליית שלישי

יז וַיַּ֣רְא יוֹסֵ֗ף כִּי־יָשִׁ֨ית אָבִ֧יו יַד־יְמִינ֛וֹ עַל־רֹ֥אשׁ אֶפְרַ֖יִם וַיֵּ֣רַע בְּעֵינָ֑יו וַיִּתְמֹ֣ךְ יַד־אָבִ֗יו לְהָסִ֥יר אֹתָ֛הּ מֵעַ֥ל רֹאשׁ־אֶפְרַ֖יִם עַל־רֹ֥אשׁ מְנַשֶּֽׁה׃ יח וַיֹּ֧אמֶר יוֹסֵ֛ף אֶל־אָבִ֖יו לֹא־כֵ֣ן אָבִ֑י כִּי־זֶ֣ה הַבְּכֹ֔ר שִׂ֥ים יְמִינְךָ֖ עַל־רֹאשֽׁוֹ׃ יט וַיְמָאֵ֣ן אָבִ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא יִהְיֶה־לְּעָ֖ם וְגַם־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְע֖וֹ יִהְיֶ֥ה מְלֹֽא־הַגּוֹיִֽם׃ כ וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֮ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃ כא וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וְהָיָ֤ה אֱלֹהִים֙ עִמָּכֶ֔ם וְהֵשִׁ֣יב אֶתְכֶ֔ם אֶל־אֶ֖רֶץ אֲבֹתֵיכֶֽם׃ כב וַאֲנִ֞י נָתַ֧תִּֽי לְךָ֛ שְׁכֶ֥ם אַחַ֖ד עַל־אַחֶ֑יךָ אֲשֶׁ֤ר לָקַ֙חְתִּי֙ מִיַּ֣ד הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי׃

• יוסף רואה שאביו מניח את יד ימין על ראש אפרים, וזה “רע בעיניו”. הוא מנסה בעדינות לתקן את הסדר ומחזיק את יד אביו כדי להעבירה אל ראש מנשה (יז).
• יוסף אומר במפורש: "לא כן אבי כי זה הבכר" ומבקש: "שים ימינך על ראשו" (יח).
• יעקב מסרב, ומבהיר שזה לא בלבול אלא ידיעה: "ידעתי בני ידעתי". מנשה אכן יגדל, אבל אפרים יגדל ממנו, וזרעו יהיה "מלא הגוים" (יט).
• יעקב קובע נוסח ברכה לדורות: "ישימך אלהים כאפרים וכמנשה", ומדגיש שוב את הקדמת אפרים (כ).
• ואז יעקב פונה ליוסף במסר פרידה לאומי: הוא מתקרב למותו, אבל אלהים יהיה עמכם וישיב אתכם לארץ אבותיכם (כא).
• לבסוף: יעקב נותן ליוסף "שכם אחד על אחיך", משהו שמוגדר כתוספת ייחודית מעבר לאחים (כב).

נקודות מפתח לשים לב אליהן

• התגובה של יוסף טבעית מאוד: הוא מבין בכורה כמו סדר ומשפט, ובדיוק בזה יעקב מחדש – הברכה איננה טקס טכני אלא הכרעת ייעוד.
• "ידעתי" כפול: יעקב לא רק “מסביר”, הוא סוגר את הדיון. זו הכרזה: יש כאן ראייה קדימה, לא נימוסי טקס.
• "מלא הגוים": נשמע כמו ברכה של התפשטות, השפעה וריבוי שחוצה גבול של משפחה אחת. זה לא רק "יותר", אלא "רוחב".
• הנוסח לדורות (כ): יעקב לא מברך רק אותם, הוא יוצר מטבע לשון שממנו עם ישראל יברך בעתיד. זו נקודה חזקה: העלייה הזו היא רגע שבו ברכה הופכת למסורת.
• "שכם אחד" (כב): גם בלי להיכנס לכל הפירושים, ברור שזה “בונוס” ליוסף. אחרי שיוסף קיבל בפועל הכפלה דרך אפרים ומנשה, יעקב עוד מוסיף לו “מנה” שמסמלת הנהגה וייחוד.

שאלה חדה להבנה

מה לדעתך “הכאיב” ליוסף יותר ברגע הזה: עצם שינוי סדר הבכורה, או העובדה שיעקב עושה את זה מולו באופן פומבי ולא משאיר מקום לפרשנות?