יד וַיֹּ֨אמֶר יְדוָ֜ד אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן קָרְב֣וּ יָמֶיךָ֮ לָמוּת֒ קְרָ֣א אֶת־יְהוֹשֻׁ֗עַ וְהִֽתְיַצְּב֛וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ וַיֵּ֤לֶךְ מֹשֶׁה֙ וִֽיהוֹשֻׁ֔עַ וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ טו וַיֵּרָ֧א יְדוָ֛ד בָּאֹ֖הֶל בְּעַמּ֣וּד עָנָ֑ן וַיַּעֲמֹ֛ד עַמּ֥וּד הֶעָנָ֖ן עַל־פֶּ֥תַח הָאֹֽהֶל׃ טז וַיֹּ֤אמֶר יְדוָד֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְּךָ֥ שֹׁכֵ֖ב עִם־אֲבֹתֶ֑יךָ וְקָם֩ הָעָ֨ם הַזֶּ֜ה וְזָנָ֣ה ׀ אַחֲרֵ֣י ׀ אֱלֹהֵ֣י נֵֽכַר־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא בָא־שָׁ֙מָּה֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וַעֲזָבַ֕נִי וְהֵפֵר֙ אֶת־בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר כָּרַ֖תִּי אִתּֽוֹ׃ יז וְחָרָ֣ה אַפִּ֣י ב֣וֹ בַיּוֹם־הַ֠הוּא וַעֲזַבְתִּ֞ים וְהִסְתַּרְתִּ֨י פָנַ֤י מֵהֶם֙ וְהָיָ֣ה לֶֽאֱכֹ֔ל וּמְצָאֻ֛הוּ רָע֥וֹת רַבּ֖וֹת וְצָר֑וֹת וְאָמַר֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא הֲלֹ֗א עַ֣ל כִּֽי־אֵ֤ין אֱלֹהַי֙ בְּקִרְבִּ֔י מְצָא֖וּנִי הָרָע֥וֹת הָאֵֽלֶּה׃ יח וְאָנֹכִ֗י הַסְתֵּ֨ר אַסְתִּ֤יר פָּנַי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עַ֥ל כָּל־הָרָעָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה כִּ֣י פָנָ֔ה אֶל־אֱלֹהִ֖ים אֲחֵרִֽים׃ יט וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם לְמַ֨עַן תִּהְיֶה־לִּ֜י הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֛את לְעֵ֖ד בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
סצנת פרידה באוהל מועד
“הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת… קְרָא אֶת־יְהוֹשֻׁעַ” — משה ויהושע ניצבים באוהל, ו“וַיֵּרָא יְדוָד… בְּעַמּוּד עָנָן” על פתח האוהל (יד–טו). רגע של העברת לפיד: סמכות, שליחות ואחריות עוברים לעיני הענן.
אמת קשה: העם יסטה
ה’ מודיע: “וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה… וַעֲזָבַנִי” (טז). כשהעם יאמר “הֲלֹא עַל כִּי־אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאֻנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה” (יז) — זו לא סיסמת קינה; זו אבחנה. לא עזיבה מלמעלה בלבד, אלא ריחוק שבא מבפנים.
“הַסְתֵּר אַסְתִּיר” — לשון כפולה של מרחק
“וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי” (יח). הכפילות מחריפה: לא רק הסתר, אלא הסתר בתוך הסתר. החוויה ההיסטורית תהיה של חושך מוסרי ורוחני כשהברית מופרת.
תרופת־נגד: שירה כעדות חיה
דווקא מול הסתר הפנים — באה “השִּׁירָה”: “כִּתְבוּ לָכֶם אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת… שִׂימָהּ בְּפִיהֶם… לְעֵד” (יט). לא עוד מסמך יבש, אלא יצירה שנכנסת לפה ולזיכרון הקולקטיבי. השירה תלווה את העם כמראה וכמצפן גם כשהלב מתרחק.
קו מקשר
עמוד הענן בפתח (נוכחות גלויה) ↔ “הַסְתֵּר אַסְתִּיר” (נוכחות נסתרת) ↔ “השִּׁירָה” בפי העם (נוכחות פנימית). אפילו כשענן מתרחק — הקול נשאר.
