י וַיְצַ֥ו מֹשֶׁ֖ה אוֹתָ֣ם לֵאמֹ֑ר מִקֵּ֣ץ ׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים בְּמֹעֵ֛ד שְׁנַ֥ת הַשְּׁמִטָּ֖ה בְּחַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃ יא בְּב֣וֹא כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְדוָ֣ד אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר תִּקְרָ֞א אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאָזְנֵיהֶֽם׃ יב הַקְהֵ֣ל אֶת־הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת־יְדוָ֣ד אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְשָׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃ יג וּבְנֵיהֶ֞ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יָדְע֗וּ יִשְׁמְעוּ֙ וְלָ֣מְד֔וּ לְיִרְאָ֖ה אֶת־יְדוָ֣ד אֱלֹהֵיכֶ֑ם כָּל־הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃
פעם בשבע – טקס שמייצר זיכרון לאומי
בכל סוף שמיטה, בחג הסוכות, התורה מצווה על מעמד “הַקְהֵל אֶת־הָעָם… לְמַעַן יִשְׁמְעוּ… וְיִלְמְדוּ… וְיִרְאוּ… וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת” (פס’ י–יג). לא שיעור כיתתי — אלא קריאה פומבית של התורה “נֶגֶד כָּל־יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם”.
מי? כולם.
אנשים, נשים, הטף, וגם הגר שבשׁעריך. המסר: התורה שייכת לכל שכבות הציבור; גם מי שעדיין “לא יודעים” — באים כדי לשמוע ולהתחנך.
איפה ומתי?
“בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר” — המקדש, ובזמן שבו כל העם מתכנס ממילא: חג הסוכות שלאחר שנת השמיטה. כשכולם כאן — קוראים בקול.
מה העיקרון?
התורה עוברת מהספר לאוזן, ומהאוזן ללב ולמעשה. “שמיעה” → “למידה” → “יראה” → “עשייה”. זה סולם חינוכי שמתחיל בנוכחות פיזית ובקול חי.
רעיון קצר ליום־יום
ארגנו “מיני־הקהל”: קריאה פומבית וקצרה (פרק/הלכה) בבית הכנסת, בחצר הבניין או סביב שולחן שבת — עם ילדים במעגל, ועם אורחים. לקרוא באוזניים, יחד, כדי שהשמיעה תהפוך לעשייה.
