כה וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם נֹֽשְׂאֵ֛י אֲר֥וֹן בְּרִית־יְדוָ֖ד לֵאמֹֽר׃ כו לָקֹ֗חַ אֵ֣ת סֵ֤פֶר הַתּוֹרָה֙ הַזֶּ֔ה וְשַׂמְתֶּ֣ם אֹת֔וֹ מִצַּ֛ד אֲר֥וֹן בְּרִית־יְדוָ֖ד אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְהָֽיָה־שָׁ֥ם בְּךָ֖ לְעֵֽד׃ כז כִּ֣י אָנֹכִ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ אֶֽת־מֶרְיְךָ֔ וְאֶֽת־עָרְפְּךָ֖ הַקָּשֶׁ֑ה הֵ֣ן בְּעוֹדֶנִּי֩ חַ֨י עִמָּכֶ֜ם הַיּ֗וֹם מַמְרִ֤ים הֱיִתֶם֙ עִם־יְדֹוָ֔ד וְאַ֖ף כִּי־אַחֲרֵ֥י מוֹתִֽי׃ כח הַקְהִ֧ילוּ אֵלַ֛י אֶת־כָּל־זִקְנֵ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְשֹׁטְרֵיכֶ֑ם וַאֲדַבְּרָ֣ה בְאָזְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם אֶת־הַשָּׁמַ֖יִם וְאֶת־הָאָֽרֶץ׃ כט כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אַחֲרֵ֤י מוֹתִי֙ כִּֽי־הַשְׁחֵ֣ת תַּשְׁחִת֔וּן וְסַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶ֑ם וְקָרָ֨את אֶתְכֶ֤ם הָֽרָעָה֙ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֔ים כִּֽי־תַעֲשׂ֤וּ אֶת־הָרַע֙ בְּעֵינֵ֣י יְדוָ֔ד לְהַכְעִיס֖וֹ בְּמַעֲשֵׂ֥ה יְדֵיכֶֽם׃ ל וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֗ה בְּאָזְנֵי֙ כָּל־קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עַ֖ד תֻּמָּֽם׃
התורה “מצַּד אָרוֹן” – עד חיצוני שאינו מתרפס
משה מצווה לשים את ספר התורה מצד ארון הברית “לָקֹ֗חַ אֵ֣ת סֵ֤פֶר הַתּוֹרָה֙ הַזֶּ֔ה וְשַׂמְתֶּ֣ם אֹת֔וֹ מִצַּ֛ד אֲר֥וֹן בְּרִית־יְדוָ֖ד אֱלֹהֵיכֶ֑ם” (כו). בצד: אמת שעומדת ליד המרכז, נוכחת ונגישה – ועד שאינו תלוי במצב הרוח של העם. ואז הוא יהיה "שָׁ֥ם בְּךָ֖ לְעֵֽד". שים אותו לצדך והוא יהיה בך לעד.
מנהיגות בלי איפור
“יָדַעְתִּי אֶת־מֶרְיְךָ וְאֶת־עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה” (כז). משה לא נפרד ברומנטיקה. הוא אומר את האמת הלא־נעימה, כי רק כנות יוצרת אחריות.
מכנסים את הממסד—ומעמידים עדים
“הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל־זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם… וְאָעִידָה בָּם אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ” (כח). זקנים ושוטרים—הנציגות הממסדית—מקבלים עדות פומבית. לא די במסמך; צריך מערכות שיישאו אותו.
תחזית כואבת, לא נבואת ייאוש
“אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי־הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן” (כט). משה מזהה דפוס היסטורי. המענה איננו הרמת ידיים אלא הקמת מערך “עדים”: ספר התורה, שמים וארץ, ובמרכז—השירה.
השירה כ’התקנת זיכרון’
“וַיְדַבֵּר… אֶת־דִּבְרֵי הַשִּׁירָה… עַד תֻּמָּם” (ל). לפני שיורד מן הבמה, משה מלמד כלי שנכנס אל הפה והלב. שיר זוכרים גם כשהספר נסגר.
רעיון קצר לשולחן היום
בחר/י לעצמך “עד” קבוע לצד הארון הפרטי: משפט אחד, פסוק או מנגינה—שיהיו לידך תמיד. כשמתרחקים, העד מזכיר בעדינות לאן חוזרים.
