כ כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה ׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ וְאָכַ֥ל וְשָׂבַ֖ע וְדָשֵׁ֑ן וּפָנָ֞ה אֶל־אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ וַעֲבָד֔וּם וְנִ֣אֲצ֔וּנִי וְהֵפֵ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי׃ כא וְ֠הָיָה כִּֽי־תִמְצֶ֨אןָ אֹת֜וֹ רָע֣וֹת רַבּוֹת֮ וְצָרוֹת֒ וְ֠עָנְתָה הַשִּׁירָ֨ה הַזֹּ֤את לְפָנָיו֙ לְעֵ֔ד כִּ֛י לֹ֥א תִשָּׁכַ֖ח מִפִּ֣י זַרְע֑וֹ כִּ֧י יָדַ֣עְתִּי אֶת־יִצְר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא עֹשֶׂה֙ הַיּ֔וֹם בְּטֶ֣רֶם אֲבִיאֶ֔נּוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבָּֽעְתִּי׃ כב וַיִּכְתֹּ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֖את בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיְלַמְּדָ֖הּ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כג וַיְצַ֞ו אֶת־יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן וַיֹּאמֶר֮ חֲזַ֣ק וֶֽאֱמָץ֒ כִּ֣י אַתָּ֗ה תָּבִיא֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לָהֶ֑ם וְאָנֹכִ֖י אֶֽהְיֶ֥ה עִמָּֽךְ׃ כד וַיְהִ֣י ׀ כְּכַלּ֣וֹת מֹשֶׁ֗ה לִכְתֹּ֛ב אֶת־דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה־הַזֹּ֖את עַל־סֵ֑פֶר עַ֖ד תֻּמָּֽם׃
כששֹׂבַע נהפך לשִׁכְחָה
הפסוק מצייר פרדוקס חד: “וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן – וּפָנָה אֶל־אֱלֹהִים אֲחֵרִים” (כ). השפע עלול לרכך את הזיכרון. הברית נשברת לא ביום רע—אלא דווקא כשהכול טוב.
שירה שהיא ‘קופסת שחורה’ לאומית
כשהצרות יגיעו, “וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד… כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ” (כא). השירה (הבאה מיד אחר כך) איננה קישוט פיוטי; היא מנגנון זיכרון קולקטיבי, עדות חיה שמדברת אל המצפון כשההיסטוריה מכאיבה.
ממשה המנהיג למשה המחנך
“וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת־הַשִּׁירָה… וַיְלַמְּדָהּ” (כב). רגע לפני הפרידה, משה עובר מלהוביל לְלַמֵּד: משאיר בידי העם כלי עבודה לתודעה – מילים שאפשר לשנן, לשיר, ולהיבחן מולן.
הדגשת שליחות: “אַתָּה תָּבִיא”
משה מצווה את יהושע: “חֲזַק וֶאֱמָץ… אַתָּה תָּבִיא… וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ” (כג). לא רק “תנהיג”, אלא תכניס בפועל – להפוך הבטחה לנחלה.
סגירת מעגל כתובה
“כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב… עַד תֻּמָּם” (כד): השלמה טקסטואלית שמכינה לבימת “הַאֲזִינוּ”. קודם התוכן – ואז השיר שמסמן איך לשמור אותו חי.
רגע למחשבה קצר
אם שֹׂבַע מוליד שכחה – התרופה היא שירה בזִכָּרוֹן: טקסט שנמצא בפה, לא רק בספר. לבחור בכל יום מה אנו משננים – זה לבחור בחיים.
