ז וַיִּקְרָ֨א מֹשֶׁ֜ה לִֽיהוֹשֻׁ֗עַ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו לְעֵינֵ֣י כָל־יִשְׂרָאֵל֮ חֲזַ֣ק וֶאֱמָץ֒ כִּ֣י אַתָּ֗ה תָּבוֹא֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְדוָ֛ד לַאֲבֹתָ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם וְאַתָּ֖ה תַּנְחִילֶ֥נָּה אוֹתָֽם׃ ח וַֽידוָ֞ד ה֣וּא ׀ הַהֹלֵ֣ךְ לְפָנֶ֗יךָ ה֚וּא יִהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֣א יַֽעַזְבֶ֑ךָּ לֹ֥א תִירָ֖א וְלֹ֥א תֵחָֽת׃ ט וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁה֮ אֶת־הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּאת֒ וַֽיִּתְּנָ֗הּ אֶל־הַכֹּהֲנִים֙ בְּנֵ֣י לֵוִ֔י הַנֹּ֣שְׂאִ֔ים אֶת־אֲר֖וֹן בְּרִ֣ית יְדוָ֑ד וְאֶל־כָּל־זִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃
העברת המקל – לעיני כולם
משה פונה ליהושע “חזק ואמץ” לעיני כל ישראל. לא שיחת מסדרון, אלא טקס פומבי שמייצר אמון: “אתה תבוא… ואתה תנחילנה” — המנהיג נכנס יחד עם העם, ומפקיד להם נחלה, לא רק יעד.
מנהיגות שמביטה קדימה
“ה׳ הוא ההולך לפניך… לא ירפך ולא יעזבך; לא תירא ולא תחת”. העיקרון: המנהיג איננו המקור לביטחון — הוא הצינור. הבטיחות נובעת מן הליווי האלוקי, ולכן האומץ איננו אקט של אגו אלא של נאמנות.
תורה שבכתב – אחריות שבציבור
“ויכתב משה את התורה… ויתנה אל הכהנים… ואל כל זקני ישראל.” הכהנים נושאי הקודש והזקנים נושאי האחריות הציבורית. התורה מופקדת בידי מוסדות שונים כדי שתישאר נוכחת בחיי העם כולו, לא בארון סגור.
בקטנה ליום־יום
לפני כניסה לתפקיד/שלב חדש:
- הכרזה גלויה של אמון (לעיני הקהל);
- ניסוח מקור הכוח (מה “ההולך לפניך” אצלך);
- כתיבה והפקדה — תיעוד מסודר שמנגיש לכולם את הכללים והחזון.
