ד וְעָשָׂ֤ה יְדוָד֙ לָהֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֗ה לְסִיח֥וֹן וּלְע֛וֹג מַלְכֵ֥י הָאֱמֹרִ֖י וּלְאַרְצָ֑ם אֲשֶׁ֥ר הִשְׁמִ֖יד אֹתָֽם׃ ה וּנְתָנָ֥ם יְדוָ֖ד לִפְנֵיכֶ֑ם וַעֲשִׂיתֶ֣ם לָהֶ֔ם כְּכָל־הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶֽם׃ ו חִזְק֣וּ וְאִמְצ֔וּ אַל־תִּֽירְא֥וּ וְאַל־תַּעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּ֣י ׀ יְדוָ֣ד אֱלֹהֶ֗יךָ ה֚וּא הַהֹלֵ֣ךְ עִמָּ֔ךְ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֥א יַעַזְבֶֽךָּ׃
זיכרון שמייצר אומץ: משה מזכיר את סיחון ועוג – לא כגאווה עברית, אלא כתקדימים חיים: ככה ה׳ כבר פעל, וככה יפעל שוב. הניצחונות ההם הם לאגרים אסטרטגיים של אמון לקראת המעבר הקרוב.
“ונתנם… ועשיתם להם ככל המצוה”
גם כשמנצחים—יש דרך. התורה מציבה גבולות ואתיקה בזמן עוצמה. לא כל מה שאפשר—מותר. המשימה אינה רק ירושה של ארץ אלא ירושה של מצפן מוסרי.
מנטרה לשעת מבחן: “חזקו ואמצו… לא ירפך ולא יעזבך”
הפחד טבעי, אבל לא מנגנון ניהול. המפתח הוא הליווי: ה׳ “ההולך עמך”. המנהיגים מתחלפים, הזירות משתנות, אבל תחושת העם-לא-לבדו היא הדלק לשווי משקל תחת לחץ.
רעיון קצר לקחת ליום יום
כשעומד אתגר מול העיניים—תן/י לשני קולות לדבר יחד:
- מה כבר התגברתי בעבר (ה“סיחון ועוג” הפרטי שלי)?
- מי “ההולך עמי” עכשיו—ערכים, ברית, קהילה?
כשאלה ברורים, “חזקו ואמצו” מפסיק להיות סיסמה, ומתחיל להיות שריר.
