פרשת ויצא – עלייה חמישית

כח וַיֹּאמַ֑ר נָקְבָ֧ה שְׂכָרְךָ֛ עָלַ֖י וְאֶתֵּֽנָה׃ כט וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֖ת אֲשֶׁ֣ר עֲבַדְתִּ֑יךָ וְאֵ֛ת אֲשֶׁר־הָיָ֥ה מִקְנְךָ֖ אִתִּֽי׃ ל כִּ֡י מְעַט֩ אֲשֶׁר־הָיָ֨ה לְךָ֤ לְפָנַי֙ וַיִּפְרֹ֣ץ לָרֹ֔ב וַיְבָ֧רֶךְ יְדוָ֛ד אֹתְךָ֖ לְרַגְלִ֑י וְעַתָּ֗ה מָתַ֛י אֶֽעֱשֶׂ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י לְבֵיתִֽי׃ לא וַיֹּ֖אמֶר מָ֣ה אֶתֶּן־לָ֑ךְ וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ לֹא־תִתֶּן־לִ֣י מְא֔וּמָה אִם־תַּֽעֲשֶׂה־לִּי֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה אָשׁ֛וּבָה אֶרְעֶ֥ה צֹֽאנְךָ֖ אֶשְׁמֹֽר׃ לב אֶֽעֱבֹ֨ר בְּכָל־צֹֽאנְךָ֜ הַיּ֗וֹם הָסֵ֨ר מִשָּׁ֜ם כָּל־שֶׂ֣ה ׀ נָקֹ֣ד וְטָל֗וּא וְכָל־שֶׂה־חוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים וְטָל֥וּא וְנָקֹ֖ד בָּעִזִּ֑ים וְהָיָ֖ה שְׂכָרִֽי׃ לג וְעָֽנְתָה־בִּ֤י צִדְקָתִי֙ בְּי֣וֹם מָחָ֔ר כִּֽי־תָב֥וֹא עַל־שְׂכָרִ֖י לְפָנֶ֑יךָ כֹּ֣ל אֲשֶׁר־אֵינֶנּוּ֩ נָקֹ֨ד וְטָל֜וּא בָּֽעִזִּ֗ים וְחוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים גָּנ֥וּב ה֖וּא אִתִּֽי׃ לד וַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן הֵ֑ן ל֖וּ יְהִ֥י כִדְבָרֶֽךָ׃ לה וַיָּ֣סַר בַּיּוֹם֩ הַה֨וּא אֶת־הַתְּיָשִׁ֜ים הָֽעֲקֻדִּ֣ים וְהַטְּלֻאִ֗ים וְאֵ֤ת כָּל־הָֽעִזִּים֙ הַנְּקֻדּ֣וֹת וְהַטְּלֻאֹ֔ת כֹּ֤ל אֲשֶׁר־לָבָן֙ בּ֔וֹ וְכָל־ח֖וּם בַּכְּשָׂבִ֑ים וַיִּתֵּ֖ן בְּיַד־בָּנָֽיו׃ לו וַיָּ֗שֶׂם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים בֵּינ֖וֹ וּבֵ֣ין יַעֲקֹ֑ב וְיַעֲקֹ֗ב רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן הַנּוֹתָרֹֽת׃ לז וַיִּֽקַּֽח־ל֣וֹ יַעֲקֹ֗ב מַקַּ֥ל לִבְנֶ֛ה לַ֖ח וְל֣וּז וְעֶרְמ֑וֹן וַיְפַצֵּ֤ל בָּהֵן֙ פְּצָל֣וֹת לְבָנ֔וֹת מַחְשֹׂף֙ הַלָּבָ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמַּקְלֽוֹת׃ לח וַיַּצֵּ֗ג אֶת־הַמַּקְלוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר פִּצֵּ֔ל בָּרֳהָטִ֖ים בְּשִֽׁקֲת֣וֹת הַמָּ֑יִם אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨אןָ הַצֹּ֤אן לִשְׁתּוֹת֙ לְנֹ֣כַח הַצֹּ֔אן וַיֵּחַ֖מְנָה בְּבֹאָ֥ן לִשְׁתּֽוֹת׃ לט וַיֶּחֱמ֥וּ הַצֹּ֖אן אֶל־הַמַּקְל֑וֹת וַתֵּלַ֣דְןָ הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּטְלֻאִֽים׃ מ וְהַכְּשָׂבִים֮ הִפְרִ֣יד יַעֲקֹב֒ וַ֠יִּתֵּן פְּנֵ֨י הַצֹּ֧אן אֶל־עָקֹ֛ד וְכָל־ח֖וּם בְּצֹ֣אן לָבָ֑ן וַיָּֽשֶׁת־ל֤וֹ עֲדָרִים֙ לְבַדּ֔וֹ וְלֹ֥א שָׁתָ֖ם עַל־צֹ֥אן לָבָֽן׃ מא וְהָיָ֗ה בְּכָל־יַחֵם֮ הַצֹּ֣אן הַמְקֻשָּׁרוֹת֒ וְשָׂ֨ם יַעֲקֹ֧ב אֶת־הַמַּקְל֛וֹת לְעֵינֵ֥י הַצֹּ֖אן בָּרֳהָטִ֑ים לְיַחְמֵ֖נָּה בַּמַּקְלֽוֹת׃ מב וּבְהַעֲטִ֥יף הַצֹּ֖אן לֹ֣א יָשִׂ֑ים וְהָיָ֤ה הָעֲטֻפִים֙ לְלָבָ֔ן וְהַקְּשֻׁרִ֖ים לְיַעֲקֹֽב׃ מג וַיִּפְרֹ֥ץ הָאִ֖ישׁ מְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־לוֹ֙ צֹ֣אן רַבּ֔וֹת וּשְׁפָחוֹת֙ וַעֲבָדִ֔ים וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים׃ לא א וַיִּשְׁמַ֗ע אֶת־דִּבְרֵ֤י בְנֵֽי־לָבָן֙ לֵאמֹ֔ר לָקַ֣ח יַעֲקֹ֔ב אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֑ינוּ וּמֵאֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔ינוּ עָשָׂ֕ה אֵ֥ת כָּל־הַכָּבֹ֖ד הַזֶּֽה׃ ב וַיַּ֥רְא יַעֲקֹ֖ב אֶת־פְּנֵ֣י לָבָ֑ן וְהִנֵּ֥ה אֵינֶ֛נּוּ עִמּ֖וֹ כִּתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃ ג וַיֹּ֤אמֶר יְדוָד֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב שׁ֛וּב אֶל־אֶ֥רֶץ אֲבוֹתֶ֖יךָ וּלְמוֹלַדְתֶּ֑ךָ וְאֶֽהְיֶ֖ה עִמָּֽךְ׃ ד וַיִּשְׁלַ֣ח יַעֲקֹ֔ב וַיִּקְרָ֖א לְרָחֵ֣ל וּלְלֵאָ֑ה הַשָּׂדֶ֖ה אֶל־צֹאנֽוֹ׃ ה וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ן רֹאֶ֤ה אָנֹכִי֙ אֶת־פְּנֵ֣י אֲבִיכֶ֔ן כִּֽי־אֵינֶ֥נּוּ אֵלַ֖י כִּתְמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֑ם וֵֽאלֹהֵ֣י אָבִ֔י הָיָ֖ה עִמָּדִֽי׃ ו וְאַתֵּ֖נָה יְדַעְתֶּ֑ן כִּ֚י בְּכָל־כֹּחִ֔י עָבַ֖דְתִּי אֶת־אֲבִיכֶֽן׃ ז וַאֲבִיכֶן֙ הֵ֣תֶל בִּ֔י וְהֶחֱלִ֥ף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֣רֶת מֹנִ֑ים וְלֹֽא־נְתָנ֣וֹ אֱלֹהִ֔ים לְהָרַ֖ע עִמָּדִֽי׃ ח אִם־כֹּ֣ה יֹאמַ֗ר נְקֻדִּים֙ יִהְיֶ֣ה שְׂכָרֶ֔ךָ וְיָלְד֥וּ כָל־הַצֹּ֖אן נְקֻדִּ֑ים וְאִם־כֹּ֣ה יֹאמַ֗ר עֲקֻדִּים֙ יִהְיֶ֣ה שְׂכָרֶ֔ךָ וְיָלְד֥וּ כָל־הַצֹּ֖אן עֲקֻדִּֽים׃ ט וַיַּצֵּ֧ל אֱלֹהִ֛ים אֶת־מִקְנֵ֥ה אֲבִיכֶ֖ם וַיִּתֶּן־לִֽי׃ י וַיְהִ֗י בְּעֵת֙ יַחֵ֣ם הַצֹּ֔אן וָאֶשָּׂ֥א עֵינַ֛י וָאֵ֖רֶא בַּחֲל֑וֹם וְהִנֵּ֤ה הָֽעַתֻּדִים֙ הָעֹלִ֣ים עַל־הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּבְרֻדִּֽים׃ יא וַיֹּ֨אמֶר אֵלַ֜י מַלְאַ֧ךְ הָאֱלֹהִ֛ים בַּחֲל֖וֹם יַֽעֲקֹ֑ב וָאֹמַ֖ר הִנֵּֽנִי׃ יב וַיֹּ֗אמֶר שָׂא־נָ֨א עֵינֶ֤יךָ וּרְאֵה֙ כָּל־הָֽעַתֻּדִים֙ הָעֹלִ֣ים עַל־הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּבְרֻדִּ֑ים כִּ֣י רָאִ֔יתִי אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר לָבָ֖ן עֹ֥שֶׂה לָּֽךְ׃ יג אָנֹכִ֤י הָאֵל֙ בֵּֽית־אֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר מָשַׁ֤חְתָּ שָּׁם֙ מַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֥רְתָּ לִּ֛י שָׁ֖ם נֶ֑דֶר עַתָּ֗ה ק֥וּם צֵא֙ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְשׁ֖וּב אֶל־אֶ֥רֶץ מוֹלַדְתֶּֽךָ׃ יד וַתַּ֤עַן רָחֵל֙ וְלֵאָ֔ה וַתֹּאמַ֖רְנָה ל֑וֹ הַע֥וֹד לָ֛נוּ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה בְּבֵ֥ית אָבִֽינוּ׃ טו הֲל֧וֹא נָכְרִיּ֛וֹת נֶחְשַׁ֥בְנוּ ל֖וֹ כִּ֣י מְכָרָ֑נוּ וַיֹּ֥אכַל גַּם־אָכ֖וֹל אֶת־כַּסְפֵּֽנוּ׃ טז כִּ֣י כָל־הָעֹ֗שֶׁר אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֤יל אֱלֹהִים֙ מֵֽאָבִ֔ינוּ לָ֥נוּ ה֖וּא וּלְבָנֵ֑ינוּ וְעַתָּ֗ה כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר אָמַ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֵלֶ֖יךָ עֲשֵֽׂה׃ יז וַיָּ֖קָם יַעֲקֹ֑ב וַיִּשָּׂ֛א אֶת־בָּנָ֥יו וְאֶת־נָשָׁ֖יו עַל־הַגְּמַלִּֽים׃

לבן מנסה לעצור את יעקב מללכת. הוא אומר לו לבחור שכר כרצונו: "נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה". יעקב מזכיר לו היטב איך נראה העדר לפני שבא, ואיך "וַיִּפְרֹץ לָרֹב" מאז שהוא עובד אצלו, כי יְדוָד בירך את לבן "לְרַגְלִי". אבל עכשיו, אומר יעקב, הגיע הזמן גם שהוא ידאג לביתו שלו.

הם מגיעים להסכם: יעקב מציע שכל הצאן הנקוד, הטלוא והחום יהיו שכרו, והיתר – של לבן. כך כל מי שיראה את העדר ידע מיד אם יעקב גנב או פעל ביושר. לבן, כהרגלו, מסכים בפה – אבל מיד פועל הפוך: הוא מסיר באותו יום את כל התישים והעזים העקודים והנקודים, ואת כל החום בכשבים, נותן אותם לבניו, ומרחיק אותם מרחק שלושת ימים. יעקב נשאר לרעות את הצאן "הישר" שנשאר אצל לבן.

יעקב נוקט תחבולה: הוא לוקח מקלות לבנה, לוז וערמון, קולף מהם פסי לבן, ומעמיד אותם מול הצאן בשוקת המים, בזמן החימום והעיבור. הצאן מתעברת ויולדת עקודים, נקודים וטלואים. אחר כך הוא גם מפריד את הקְשָׂבִים (הטלאים), ומעמיד את פני הצאן אל העקוד והחום – כך שהחזק, המשובח, נהיה שייך לו, והחלש נשאר ללבן. בהדרגה "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד", עם צאן רבות, עבדים, שפחות, גמלים וחמורים.

בשלב זה בני לבן כבר לוחשים: "לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ". יעקב רואה שגם פני לבן השתנו – "אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמֹל שִׁלְשׁוֹם". אז מגיע הציווי האלוקי: "שׁוּב אֶל־אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וְלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ".

יעקב מזמן את רחל ולאה אל השדה, הרחק מהבית, ומספר להן מה קורה: איך עבד "בְּכָל כֹּחִי", איך אביהן "הֵתֶל בִּי" והחליף את משכורתו עשר פעמים, אבל אלוהים לא נתן לו להיפגע, אלא הציל את הממון מלבן ונתנו ליעקב. הוא מגלה להן שגם כל ההתרבות המוזרה של הצאן לא הייתה רק תחבולה טכנית שלו – אלא התגלה אליו מלאך בחלום, הראה לו שהעתודים העולים על הצאן עקודים ונקודים, ואמר לו בשם האל: "אָנֹכִי הָאֵל בֵּית־אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה… עַתָּה קוּם צֵא… וְשׁוּב אֶל־אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ".

רחל ולאה, במקום להגן על אביהן, עונות בחדות: אין להן כבר חלק ונחלה בביתו; הן מרגישות שהוא התייחס אליהן כאל "נָכְרִיּוֹת", מכר אותן ואכל את הכסף שהיה אמור להיות להן. הן מכירות בכך ש"כל־הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ", ומסיימות בקביעה ברורה: "כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה". יעקב קם, מרים את בניו ונשותיו על הגמלים, ומתחיל לבצע בפועל את היציאה.

תובנות מהעלייה

• תחבולה אנושית מול הנהגה אלוקית
  במבט ראשון נראה שיעקב "המציא טריק" עם המקלות והברירה הגנטית. אבל יעקב בעצמו מסביר לנשותיו שהסיפור האמיתי הוא אחר: אלוהים הוא זה ש"הִצִּיל" את הממון מלבן ונתנו לו, ואף הראה לו בחלום את העתודים העקודים והנקודים. זאת אמירה חזקה: מותר להשתמש בשכל, אבל לדעת מי באמת מזיז את התמונה.
• לבן – מעסיק "מצטיין" של ניצול
  "הֵתֶל בִּי" ו"הֶחֱלִף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים" – התורה מציגה מעסיק שמשחק עם תנאי העבודה שוב ושוב, מחליף הסכמים, מזיז חוקים לפי האינטרס שלו. יעקב לא מקבל את זה מתוך תמימות; הוא יודע בדיוק מה קורה, אבל מחזיק באמונה שהקב"ה יגביל את הנזק.
• העברת נאמנות: מרחל ולאה אל יעקב
  התגובה של רחל ולאה דרמטית: הן מנתקות רגשית ורוחנית את הקשר מהאב, ומזהות את העתיד שלהן עם יעקב וילדיהן. "לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ" – זה רגע שבו האחיות עוברות סופית מבית אביהן לבית ישראל.
• העושר כ"ניצול שניצל"
  יעקב לא אומר "הצלחתי לעשות כסף". הוא אומר: "וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת־מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן־לִי". העושר מוגדר כהצלה מידיים לא ישרות, לא רק כהצלחה עסקית. זה משנה את כל הזווית על פרנסה: לא רק "איך להשיג", אלא גם "ממי זה נלקח ואיך".
• חזרה לבית־אל – סגירת מעגל
  "אָנֹכִי הָאֵל בֵּית־אֵל… אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר" – אלוהים מחזיר את יעקב חזרה לרגע הנדר, לסולם, למצבה. המסר: לא שוכחים הבטחות באמצע החיים. ברגע שיעקב "גדל" והפך לעשיר ובעל משפחה – זה בדיוק הזמן לחזור אל הנדר, לא לשכוח מאיפה הכל התחיל.
• יציאה ממרכז שליטה עוין – דגם מוקדם ליציאת מצרים
  לבן מתברך בזכות יעקב, נהיה תלוי בו כלכלית, ואז שונא אותו כשהעושר "עובר צד". זה מזכיר את דפוס מצרים: תחילה יוסף מביא ברכה, אחר כך קמים אדונים חדשים שלא רוצים את נוכחות ישראל. התורה כאילו מכינה אותנו כבר פה להבין איך נראית גלות שבה אתה גם מקור הברכה וגם מטרה לקנאה.
• שילוב: ציווי אלוקי + הסכמה משפחתית
  יעקב לא בורח לבד מתוך כעס. קודם בא ציווי אלוקי ברור, אחר כך שיחה גלויה עם רחל ולאה, ורק כשיש גם הצדקה רוחנית וגם שותפות משפחתית – הוא קם והולך. זה מודל עדין: שינוי גדול בחיים לא נשען רק על "אני מרגיש" אלא על שילוב של אמת, שליחות ומשפחה שמבינה את המהלך.