י וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה׃ יא וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא׃ יב וַֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ׃ יג וְהִנֵּ֨ה יְדוָ֜ד נִצָּ֣ב עָלָיו֮ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י יְדוָ֗ד אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ׃ יד וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרֲכ֥וּ בְךָ֛ כָּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ׃ טו וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ׃ טז וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֮ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֕אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ יְדוָ֔ד בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי׃ יז וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה־נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם־בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם׃ יח וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשָֽׁהּ׃ יט וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בֵּֽית־אֵ֑ל וְאוּלָ֛ם ל֥וּז שֵׁם־הָעִ֖יר לָרִאשֹׁנָֽה׃ כ וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ׃ כא וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה יְדוָ֛ד לִ֖י לֵאלֹהִֽים׃ כב וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ׃
יעקב יוצא מבאר שבע אל עבר חרן, בודד ובדרך לא נודעת. בדרך הוא נעצר במקום לא מוכר, השמש שוקעת והוא נאלץ ללון שם. הוא לוקח מאבני המקום, מסדר אותן למראשותיו ושוכב לישון. שם, דווקא במקום הארעי והלא מתוכנן הזה, מגיע החלום שילווה את ההיסטוריה: סולם מוצב על הארץ וראשו מגיע השמיימה, ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. מעל הכל יְדוָד ניצב ומדבר אל יעקב, וממשיך אליו את הבטחות אברהם ויצחק – הארץ שעליה הוא שוכב תינתן לו ולזרעו, זרעו יתרבה מאוד, וכל משפחות האדמה יתברכו בו ובזרעו. בנוסף, יש כאן הבטחה אישית: ליווי, שמירה בכל הדרך, והבטחה לחזור לארץ הזאת.
יעקב מתעורר נסער. הוא מבין שלא מדובר בעוד לילה בדרך, אלא במקום טעון קדושה. הוא אומר שהמקום הזה הוא למעשה בית אלוקים ושער שמיים, ונמלא יראה. בבוקר הוא לוקח את האבן שהייתה מראשותיו, מעמיד אותה כאבן זיכרון, יוצק עליה שמן וקורא למקום "בית אל" (בעבר נקרא "לוז"). שם הוא נודר נדר: אם אלוקים יהיה איתו, ישמור עליו בדרך, ייתן לו לחם ובגד, ויחזיר אותו בשלום לבית אביו – יְדוָד יהיה לו לאלוקים, והאבן הזאת תהיה קשורה לעבודת ה', והוא מתחייב להפריש מעשר מכל מה שיקבל.
תובנות מהעלייה
- הנקודה הנמוכה הופכת לשער שמיים
יעקב יוצא מביתו בגלות, בורח מאחיו, בלי רכוש ובלי ליווי. דווקא שם, על אבן באמצע הדרך, מגיעת ההתגלות הגדולה. לא תמיד החוויה האלוקית מגיעה כשמרגישים "מסודרים", אלא לפעמים כשהאדם בפירוק. - סולם מחבר עולמות
הסולם מסמל חיבור בין שמיים לארץ. החיים של יעקב (ושל עם ישראל אחריו) לא אמורים להיות או "רוחניים" או "גשמיים" – אלא גשר ביניהם. מלאכים עולים ויורדים – יש תנועה מתמדת בין העולמות. - הבטחה לאומית והבטחה אישית ביחד
יש כאן שתי שכבות: ההבטחה על העם והארץ, וההבטחה הפרטית לשמירה על יעקב. זה מלמד שהסיפור הלאומי לא מבטל את הסיפור האישי – להיפך, הם משולבים. - יעקב הופך את החוויה למעשה
הוא לא מסתפק בהתרגשות. הוא מקים מצבה, נותן שם חדש למקום, ונודר נדר. חוויה רוחנית אותנטית מתורגמת להחלטות, התחייבויות ושינוי ממשי בחיים. - מעשר כתגובה להרחבה אלוקית
יעקב מבין שכל מה שיהיה לו בהמשך הוא מתנה, ולכן מעשר הוא לא "הפסד" אלא הכרה במקור השפע. זה יחס בסיסי נכון גם לעבודה, כסף והצלחה עד היום.
