יד וַיֵּ֨לֶךְ רְאוּבֵ֜ן בִּימֵ֣י קְצִיר־חִטִּ֗ים וַיִּמְצָ֤א דֽוּדָאִים֙ בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּבֵ֣א אֹתָ֔ם אֶל־לֵאָ֖ה אִמּ֑וֹ וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ אֶל־לֵאָ֔ה תְּנִי־נָ֣א לִ֔י מִדּוּדָאֵ֖י בְּנֵֽךְ׃ טו וַתֹּ֣אמֶר לָ֗הּ הַמְעַט֙ קַחְתֵּ֣ךְ אֶת־אִישִׁ֔י וְלָקַ֕חַת גַּ֥ם אֶת־דּוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל לָכֵן֙ יִשְׁכַּ֤ב עִמָּךְ֙ הַלַּ֔יְלָה תַּ֖חַת דּוּדָאֵ֥י בְנֵֽךְ׃ טז וַיָּבֹ֨א יַעֲקֹ֣ב מִן־הַשָּׂדֶה֮ בָּעֶרֶב֒ וַתֵּצֵ֨א לֵאָ֜ה לִקְרָאת֗וֹ וַתֹּ֙אמֶר֙ אֵלַ֣י תָּב֔וֹא כִּ֚י שָׂכֹ֣ר שְׂכַרְתִּ֔יךָ בְּדוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י וַיִּשְׁכַּ֥ב עִמָּ֖הּ בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא׃ יז וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶל־לֵאָ֑ה וַתַּ֛הַר וַתֵּ֥לֶד לְיַעֲקֹ֖ב בֵּ֥ן חֲמִישִֽׁי׃ יח וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה נָתַ֤ן אֱלֹהִים֙ שְׂכָרִ֔י אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי שִׁפְחָתִ֖י לְאִישִׁ֑י וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יִשָּׂשכָֽר׃ יט וַתַּ֤הַר עוֹד֙ לֵאָ֔ה וַתֵּ֥לֶד בֵּן־שִׁשִּׁ֖י לְּיַעֲקֹֽב׃ כ וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֗ה זְבָדַ֨נִי אֱלֹהִ֥ים ׀ אֹתִי֮ זֵ֣בֶד טוֹב֒ הַפַּ֙עַם֙ יִזְבְּלֵ֣נִי אִישִׁ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שִׁשָּׁ֣ה בָנִ֑ים וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ זְבֻלֽוּן׃ כא וְאַחַ֖ר יָ֣לְדָה בַּ֑ת וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ דִּינָֽה׃ כב וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־רָחֵ֑ל וַיִּשְׁמַ֤ע אֵלֶ֙יהָ֙ אֱלֹהִ֔ים וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָֽהּ׃ כג וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֹּ֕אמֶר אָסַ֥ף אֱלֹהִ֖ים אֶת־חֶרְפָּתִֽי׃ כד וַתִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר יֹסֵ֧ף יְדוָ֛ד לִ֖י בֵּ֥ן אַחֵֽר׃ כה וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר יָלְדָ֥ה רָחֵ֖ל אֶת־יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־לָבָ֔ן שַׁלְּחֵ֙נִי֙ וְאֵ֣לְכָ֔ה אֶל־מְקוֹמִ֖י וּלְאַרְצִֽי׃ כו תְּנָ֞ה אֶת־נָשַׁ֣י וְאֶת־יְלָדַ֗י אֲשֶׁ֨ר עָבַ֧דְתִּי אֹֽתְךָ֛ בָּהֵ֖ן וְאֵלֵ֑כָה כִּ֚י אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֶת־עֲבֹדָתִ֖י אֲשֶׁ֥ר עֲבַדְתִּֽיךָ׃ כז וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ לָבָ֔ן אִם־נָ֛א מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ נִחַ֕שְׁתִּי וַיְבָרֲכֵ֥נִי יְדוָ֖ד בִּגְלָלֶֽךָ׃
ראובן, הבכור, יוצא בימי קציר חיטים אל השדה ומוצא דודאים – צמח המזוהה כמגביר פריון ותשוקה – ומביא אותם לאמו לאה. רחל, שעדיין עקרה, מבקשת מלאה מן הדודאים. לאה מתפרצת בכאב: "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני?" רחל מציעה מעין עסקה: יעקב ילון הלילה אצל לאה, בתמורה לדודאים. בערב, כשיעקב חוזר מן השדה, לאה יוצאת לקראתו ומודיעה לו בפשטות שהוא "שכור" לה הלילה בזכות דודאי ראובן.
הקב"ה שומע אל לאה, והיא שוב מתעברת ויולדת בן חמישי. היא רואה בזה שכר על כך שנתנה את שפחתה לבעלה, וקוראת לו יששכר, מלשון שכר. אחר כך היא יולדת בן שישי וקוראת לו זבולון, מתוך תקווה שעכשיו בעלה "יזבלני" – יגור איתה, ישכון איתה באמת. לאחר מכן נולדת ללאה גם בת, דינה.
בשלב זה, המוקד עובר לרחל. "ויזכר אלהים את רחל" – הבורא שומע אל תפילתה, פותח את רחמה, והיא יולדת בן ראשון. היא חווה את הלידה כהסרת חרפה: "אסף אלוהים את חרפתי", וקוראת לו יוסף, גם מלשון הוספה – בקשה לעוד בן: "יוסף ה' לי בן אחר". מיד לאחר לידת יוסף פונה יעקב ללבן: הוא מבקש ללכת הביתה, אל מקומו וארצו, יחד עם נשותיו וילדיו, אחרי שנים רבות של עבודה. לבן, מצדו, מנסה לעצור אותו: הוא מודה שינחש שברכת יְדוָד באה עליו "בגללך", בזכות יעקב, ולכן הוא רוצה שימשיך להישאר.
תובנות מהעלייה
- דודאים, עסקה וזוגיות כמטבע
הסיפור עם הדודאים לא "רומנטי" בכלל. אהבת יעקב הופכת כאן לחלק ממשא ומתן בין שתי אחיות פגועות. לאה "שוכרת" את בעלה ללילה אחד, ורחל מוכנה לוותר על קרבה עבור תקווה לפריון. התורה לא מסתירה עד כמה היחסים בבית יעקב מורכבים וכואבים. - שמות הילדים ככתב אישום שקט
יששכר, זבולון, דינה, יוסף – כל שם הוא משפט על החיים בבית. יששכר מבטא תחושת "שכר" מאת אלוהים. זבולון מבטא תפילה לזוגיות אמיתית. דינה קשורה לפי חלק מהמדרשים לדין פנימי. יוסף נושא בתוכו גם כאב העבר ("אסף את חרפתי") וגם תקווה לעתיד ("יוסף… בן אחר"). - הקב"ה שומע את שלא נשמע
על לאה נאמר שוב "וישמע אלוהים". על רחל "ויזכר אלוהים". שתיהן בתוך כאב, תחרות וקנאה, ובכל זאת התורה מבליטה שהפנייה שלהן כלפי מעלה נשמעת. גם כשהדיאלוג האנושי בבית שבור, הדיאלוג עם אלוהים חי. - בין חרפה לברכה
רחל מגדירה את מצבה כ"חרפה". בחברה שבה פריון הוא מרכז הזהות, עקרות היא כמעט מחיקה. הלידה של יוסף היא לא רק הולדת ילד, אלא שינוי מקום נפשי – מחרפה לתקווה: אולי מכאן החיים שלי מתחילים להיבנות. - יוסף – נקודת המפנה
מיד אחרי לידת יוסף, יעקב מרגיש שזה הזמן לבקש לשוב לארץ. יוסף הוא לא רק בן נוסף, הוא סימן: השלב של "גלות אצל לבן" מתקרב לסיומו. הברכה שהגיעה ללבן "בגללך" היא גם הסיבה שלבן לא מוכן לשחרר אותו בקלות. - בית שבנוי על מתח, אבל מלווה בהשגחה
התורה מציירת בית מלא קנאה, עסקות, כאב, תחרות ומתח, ובכל זאת דווקא מתוך הבית הזה נולדים שבטי ישראל. המסר העמוק: ההשגחה פועלת גם בתוך מורכבות אנושית ולא רק בסיפורים "נקיים".
