פרשת ויצא – עלייה שביעית

מג וַיַּ֨עַן לָבָ֜ן וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַבָּנ֨וֹת בְּנֹתַ֜י וְהַבָּנִ֤ים בָּנַי֙ וְהַצֹּ֣אן צֹאנִ֔י וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לִי־ה֑וּא וְלִבְנֹתַ֞י מָֽה־אֶֽעֱשֶׂ֤ה לָאֵ֙לֶּה֙ הַיּ֔וֹם א֥וֹ לִבְנֵיהֶ֖ן אֲשֶׁ֥ר יָלָֽדוּ׃ מד וְעַתָּ֗ה לְכָ֛ה נִכְרְתָ֥ה בְרִ֖ית אֲנִ֣י וָאָ֑תָּה וְהָיָ֥ה לְעֵ֖ד בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃ מה וַיִּקַּ֥ח יַעֲקֹ֖ב אָ֑בֶן וַיְרִימֶ֖הָ מַצֵּבָֽה׃ מו וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֤ב לְאֶחָיו֙ לִקְט֣וּ אֲבָנִ֔ים וַיִּקְח֥וּ אֲבָנִ֖ים וַיַּֽעֲשׂוּ־גָ֑ל וַיֹּ֥אכְלוּ שָׁ֖ם עַל־הַגָּֽל׃ מז וַיִּקְרָא־ל֣וֹ לָבָ֔ן יְגַ֖ר שָׂהֲדוּתָ֑א וְיַֽעֲקֹ֔ב קָ֥רָא ל֖וֹ גַּלְעֵֽד׃ מח וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֔ן הַגַּ֨ל הַזֶּ֥ה עֵ֛ד בֵּינִ֥י וּבֵינְךָ֖ הַיּ֑וֹם עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ גַּלְעֵֽד׃ מט וְהַמִּצְפָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔ר יִ֥צֶף יְדוָ֖ד בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ כִּ֥י נִסָּתֵ֖ר אִ֥ישׁ מֵרֵעֵֽהוּ׃ נ אִם־תְּעַנֶּ֣ה אֶת־בְּנֹתַ֗י וְאִם־תִּקַּ֤ח נָשִׁים֙ עַל־בְּנֹתַ֔י אֵ֥ין אִ֖ישׁ עִמָּ֑נוּ רְאֵ֕ה אֱלֹהִ֥ים עֵ֖ד בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃ נא וַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן לְיַעֲקֹ֑ב הִנֵּ֣ה ׀ הַגַּ֣ל הַזֶּ֗ה וְהִנֵּה֙ הַמַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָרִ֖יתִי בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃ נב עֵ֚ד הַגַּ֣ל הַזֶּ֔ה וְעֵדָ֖ה הַמַּצֵּבָ֑ה אִם־אָ֗נִי לֹֽא־אֶֽעֱבֹ֤ר אֵלֶ֙יךָ֙ אֶת־הַגַּ֣ל הַזֶּ֔ה וְאִם־אַ֠תָּה לֹא־תַעֲבֹ֨ר אֵלַ֜י אֶת־הַגַּ֥ל הַזֶּ֛ה וְאֶת־הַמַּצֵּבָ֥ה הַזֹּ֖את לְרָעָֽה׃ נג אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י נָחוֹר֙ יִשְׁפְּט֣וּ בֵינֵ֔ינוּ אֱלֹהֵ֖י אֲבִיהֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֣ע יַעֲקֹ֔ב בְּפַ֖חַד אָבִ֥יו יִצְחָֽק׃ נד וַיִּזְבַּ֨ח יַעֲקֹ֥ב זֶ֙בַח֙ בָּהָ֔ר וַיִּקְרָ֥א לְאֶחָ֖יו לֶאֱכָל־לָ֑חֶם וַיֹּ֣אכְלוּ לֶ֔חֶם וַיָּלִ֖ינוּ בָּהָֽר׃ לב א וַיַּשְׁכֵּ֨ם לָבָ֜ן בַּבֹּ֗קֶר וַיְנַשֵּׁ֧ק לְבָנָ֛יו וְלִבְנוֹתָ֖יו וַיְבָ֣רֶךְ אֶתְהֶ֑ם וַיֵּ֛לֶךְ וַיָּ֥שָׁב לָבָ֖ן לִמְקֹמֽוֹ׃ ב וְיַעֲקֹ֖ב הָלַ֣ךְ לְדַרְכּ֑וֹ וַיִּפְגְּעוּ־ב֖וֹ מַלְאֲכֵ֥י אֱלֹהִֽים׃

סיכום מה שקורה בעלייה

• לבן "עונה" ליעקב
  אחרי הנאום החריף של יעקב, לבן מגיב בצורה מאוד אופיינית: "הבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא". הוא ממשיך לנסות לטעון בעלות על הכל – על הבנות, על הנכדים, על הרכוש.
  אבל בפועל הוא כבר מבין שאין לו כוח אמיתי לעצור את יעקב, ולכן הוא מציע: "לְכָה נִכְרְתָה בְרִית" – נעשה גבול ברור ונפרד בדרכי שלום.
• הקמת הגל והמצבה
  יעקב לוקח אבן ומציב אותה מצבה. אחר כך כולם אוספים אבנים ועושים גל – והוא הופך לסעודת פיוס וגבול.
  ללבן יש שם בארמית לגל – "יְגַר שָׂהֲדוּתָא", וליעקב יש שם בעברית – "גַּלְעֵד". שני שמות לאותו דבר, שתי תפיסות עולם שונות.
• "המצפה" – השם השני של המקום
  לבן מוסיף שם נוסף: "הַמִּצְפָּה", כי הוא אומר שיִצֶף ה' ביניהם "כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ".
  הוא מציב תנאי: אם יעקב יענה את בנותיו או ייקח נשים נוספות עליהן, אלוקים יהיה העד והשופט. גם אם אין פה אדם שישפוט, יש "עין עליונה" שמלווה.
• גבול ברור בין יעקב ללבן
  הגל והמצבה הם עדים: אני לא עובר אליך לרעה ואתה לא עובר אלי לרעה. לבן מזכיר "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר… יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ", ויעקב נשבע ב"פַחַד אָבִיו יִצְחָק" – שוב רמז דק: יעקב לא עושה שותפות עם אלוהי נחור, אלא עם הקו של אברהם ויצחק בלבד.
• סיום הקשר
  יעקב זובח זבח, עושים סעודה, ולנים שם. בבוקר לבן מנשק את בניו ובנותיו, מברך אותם, וחוזר למקומו. זה ניתוק סופי.
• המשך הדרך – מלאכי אלוקים
  יעקב ממשיך בדרכו, ופתאום "וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים". הוא קורא למקום "מַחֲנָיִם" – שני מחנות.
  בתחילת הפרשה הוא פגש מלאכים בחלום בסולם, בסוף הוא פוגש אותם במציאות. המסע נסגר בעקביות – יעקב יוצא מבית לבן לא לבד אלא מלווה.

תובנות מעניינות מהעלייה

1. משפט המניפולציה של לבן

"לִי הוּא" – זה לבן במשפט אחד.
הוא לא מסוגל להכיר בטובה של יעקב, לא בעבודה, לא בזכויות, לא בנתק הברור. מבחינתו הכל "שלי":

• הבנות – שלי
• הנכדים – שלי
• הצאן – שלי
• כל מה שאתה רואה – שלי

זה תיאור קלאסי של דמות שתופסת בעלות טוטאלית על אנשים ועל רכוש, כאילו אין לאף אחד חיים עצמאיים. התורה נותנת לנו מודל חי של "בן אדם שקשה להיפרד ממנו" – כי הוא אף פעם לא מודה שהגיע הזמן לשחרר.

2. ברית של חשד, לא של אהבה

יש אנשים שמתלהבים מ"הַמִּצְפָּה" ומחלקים מדליות עם הפסוק, כאילו זה סימן לאהבה ורעות. בפשט – זו ברית של חוסר אמון:

• "יִצֶף ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ" – כשאיש נסתר מרעהו.
• אם תעשה כך וכך לבנותי – אלוקים יהיה נגדך.

זה לא "בוא נשמור אחד על השני", אלא "אני לא סומך עליך, אז אני מכניס את ה' כשוטר בינינו".
לפעמים זו הברית היחידה שאפשר לעשות עם אדם כמו לבן – ברית שמבוססת על גבולות ולא על אמון.

3. גבול פיזי כגבול רגשי ורוחני

הגל והמצבה הם לא רק "שטח" – הם סימון: עד כאן לבן, מכאן יעקב.
הם קובעים:

• אין יותר רדיפה אחרי יעקב.
• אין יותר כניסה של לבן לתוך החיים שלו.
• אין לו זכות לגעת בילדים, בנשים, ברכוש.

מבחינה נפשית, זה רגע של יציאה מהצל של בית לבן – התנתקות ממערכת יחסים רעילה ארוכת שנים. לפעמים בתיקון יחסים אין "סולחה עמוקה", אלא סגירה קרה ומחושבת:
ברית – גבול – וממשיכים הלאה.

4. שתי שפות על אותו גל

לבן קורא לגל שם בארמית, יעקב בעברית.
אותו אובייקט, שתי שפות, שתי תודעות:

• לבן רואה בגל "עדות" במסחר, במשא ומתן.
• יעקב רואה בגל סימן לברית בדרך אל היעקב החדש – בדרך חזרה לארץ ההבטחה.

גם בחיים – לפעמים שני צדדים "מסכימים" אבל כל אחד נמצא בסיפור אחר. התורה מראה את זה דרך השמות.

5. למה יעקב נשבע ב"פחד יצחק"?

לבן מזכיר "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר". יעקב לא חוזר אחריו, אלא נשבע ב"פחד יצחק".
יעקב בעצם אומר:

• אני לא נכנס לתערובת האלוהית שלך.
• יש לי קו אחד – אלוהי אברהם ויצחק.
  "פחד יצחק" מבטא יחס של יראה עמוקה, עומק של ברית. יעקב לא מדבר בלשון כללית של "אלוקים" אלא בשפה אישית של מסורת אבות מדויקת.

6. איך סוגרים מערכת יחסים רעילה?

שווה לשים לב למבנה:

1. יעקב מעלה את כל הכאב והעוול – בלי לייפות.
2. לבן עוד מנסה "לסובב" את הנרטיב.
3. במקום להמשיך להתווכח, יעקב נכנס לפאזה אחרת: ברית, גבול, עדות, זבח, סעודה – וסיום.

אין כאן סליחה גדולה מפורשת, אבל יש סגירת מעגל. לפעמים זה בדיוק מה שצריך לעשות עם אנשים מסוימים:

• להפסיק לנסות לשכנע אותם.
• להגדיר גבולות ברורים.
• להכניס "עד" מעל שניכם – עקרון, ערך, אלוקים.
• ולהמשיך הלאה.

7. מההישרדות – לליווי של מלאכים

הפרשה נפתחה ביעקב בורח מאחיו, לבד, ישן על אבן אחת, חולם על מלאכים.
היא מסתיימת ביעקב:

• עם נשים, ילדים, צאן, רכוש, ניסיון חיים.
• אחרי התמודדות עם אחד האנשים הכי קשים בתנ"ך.
• ודווקא אז – "וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים".

הוא קורא למקום "מַחֲנָיִם" – כאילו אומר לעצמו: יש את המחנה שלי, עם כל הדאגות, ויש מחנה נוסף, עליון, שמלווה אותי.

זו הכנה לקראת המפגש הבא – עם עשו. אחרי שסוגרים את החשבון עם לבן, מגיע הזמן להתמודד עם סיפור ילדות הרבה יותר עמוק. אבל עכשיו יעקב כבר לא אותו בחור צעיר – הוא אדם שעבר, נאבק, עבד, נשחק, צמח – ומלווה במלאכים.