פרשת ויצא – עלייה שישית

יח וַיִּנְהַ֣ג אֶת־כָּל־מִקְנֵ֗הוּ וְאֶת־כָּל־רְכֻשׁוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁ מִקְנֵה֙ קִנְיָנ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר רָכַ֖שׁ בְּפַדַּ֣ן אֲרָ֑ם לָב֛וֹא אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃ יט וְלָבָ֣ן הָלַ֔ךְ לִגְזֹ֖ז אֶת־צֹאנ֑וֹ וַתִּגְנֹ֣ב רָחֵ֔ל אֶת־הַתְּרָפִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לְאָבִֽיהָ׃ כ וַיִּגְנֹ֣ב יַעֲקֹ֔ב אֶת־לֵ֥ב לָבָ֖ן הָאֲרַמִּ֑י עַל־בְּלִי֙ הִגִּ֣יד ל֔וֹ כִּ֥י בֹרֵ֖חַ הֽוּא׃ כא וַיִּבְרַ֥ח הוּא֙ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּ֖קָם וַיַּעֲבֹ֣ר אֶת־הַנָּהָ֑ר וַיָּ֥שֶׂם אֶת־פָּנָ֖יו הַ֥ר הַגִּלְעָֽד׃ כב וַיֻּגַּ֥ד לְלָבָ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כִּ֥י בָרַ֖ח יַעֲקֹֽב׃ כג וַיִּקַּ֤ח אֶת־אֶחָיו֙ עִמּ֔וֹ וַיִּרְדֹּ֣ף אַחֲרָ֔יו דֶּ֖רֶךְ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וַיַּדְבֵּ֥ק אֹת֖וֹ בְּהַ֥ר הַגִּלְעָֽד׃ כד וַיָּבֹ֧א אֱלֹהִ֛ים אֶל־לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י בַּחֲלֹ֣ם הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ הִשָּׁ֧מֶר לְךָ֛ פֶּן־תְּדַבֵּ֥ר עִֽם־יַעֲקֹ֖ב מִטּ֥וֹב עַד־רָֽע׃ כה וַיַּשֵּׂ֥ג לָבָ֖ן אֶֽת־יַעֲקֹ֑ב וְיַעֲקֹ֗ב תָּקַ֤ע אֶֽת־אָהֳלוֹ֙ בָּהָ֔ר וְלָבָ֛ן תָּקַ֥ע אֶת־אֶחָ֖יו בְּהַ֥ר הַגִּלְעָֽד׃ כו וַיֹּ֤אמֶר לָבָן֙ לְיַעֲקֹ֔ב מֶ֣ה עָשִׂ֔יתָ וַתִּגְנֹ֖ב אֶת־לְבָבִ֑י וַתְּנַהֵג֙ אֶת־בְּנֹתַ֔י כִּשְׁבֻי֖וֹת חָֽרֶב׃ כז לָ֤מָּה נַחְבֵּ֙אתָ֙ לִבְרֹ֔חַ וַתִּגְנֹ֖ב אֹתִ֑י וְלֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י וָֽאֲשַׁלֵּחֲךָ֛ בְּשִׂמְחָ֥ה וּבְשִׁרִ֖ים בְּתֹ֥ף וּבְכִנּֽוֹר׃ כח וְלֹ֣א נְטַשְׁתַּ֔נִי לְנַשֵּׁ֥ק לְבָנַ֖י וְלִבְנֹתָ֑י עַתָּ֖ה הִסְכַּ֥לְתָּֽ עֲשֽׂוֹ׃ כט יֶשׁ־לְאֵ֣ל יָדִ֔י לַעֲשׂ֥וֹת עִמָּכֶ֖ם רָ֑ע וֵֽאלֹהֵ֨י אֲבִיכֶ֜ם אֶ֣מֶשׁ ׀ אָמַ֧ר אֵלַ֣י לֵאמֹ֗ר הִשָּׁ֧מֶר לְךָ֛ מִדַּבֵּ֥ר עִֽם־יַעֲקֹ֖ב מִטּ֥וֹב עַד־רָֽע׃ ל וְעַתָּה֙ הָלֹ֣ךְ הָלַ֔כְתָּ כִּֽי־נִכְסֹ֥ף נִכְסַ֖פְתָּה לְבֵ֣ית אָבִ֑יךָ לָ֥מָּה גָנַ֖בְתָּ אֶת־אֱלֹהָֽי׃ לא וַיַּ֥עַן יַעֲקֹ֖ב וַיֹּ֣אמֶר לְלָבָ֑ן כִּ֣י יָרֵ֔אתִי כִּ֣י אָמַ֔רְתִּי פֶּן־תִּגְזֹ֥ל אֶת־בְּנוֹתֶ֖יךָ מֵעִמִּֽי׃ לב עִ֠ם אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֣א אֶת־אֱלֹהֶיךָ֮ לֹ֣א יִֽחְיֶה֒ נֶ֣גֶד אַחֵ֧ינוּ הַֽכֶּר־לְךָ֛ מָ֥ה עִמָּדִ֖י וְקַֽח־לָ֑ךְ וְלֹֽא־יָדַ֣ע יַעֲקֹ֔ב כִּ֥י רָחֵ֖ל גְּנָבָֽתַם׃ לג וַיָּבֹ֨א לָבָ֜ן בְּאֹ֥הֶל יַעֲקֹ֣ב ׀ וּבְאֹ֣הֶל לֵאָ֗ה וּבְאֹ֛הֶל שְׁתֵּ֥י הָאֲמָהֹ֖ת וְלֹ֣א מָצָ֑א וַיֵּצֵא֙ מֵאֹ֣הֶל לֵאָ֔ה וַיָּבֹ֖א בְּאֹ֥הֶל רָחֵֽל׃ לד וְרָחֵ֞ל לָקְחָ֣ה אֶת־הַתְּרָפִ֗ים וַתְּשִׂמֵ֛ם בְּכַ֥ר הַגָּמָ֖ל וַתֵּ֣שֶׁב עֲלֵיהֶ֑ם וַיְמַשֵּׁ֥שׁ לָבָ֛ן אֶת־כָּל־הָאֹ֖הֶל וְלֹ֥א מָצָֽא׃ לה וַתֹּ֣אמֶר אֶל־אָבִ֗יהָ אַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנִ֔י כִּ֣י ל֤וֹא אוּכַל֙ לָק֣וּם מִפָּנֶ֔יךָ כִּי־דֶ֥רֶךְ נָשִׁ֖ים לִ֑י וַיְחַפֵּ֕שׂ וְלֹ֥א מָצָ֖א אֶת־הַתְּרָפִֽים׃ לו וַיִּ֥חַר לְיַעֲקֹ֖ב וַיָּ֣רֶב בְּלָבָ֑ן וַיַּ֤עַן יַעֲקֹב֙ וַיֹּ֣אמֶר לְלָבָ֔ן מַה־פִּשְׁעִי֙ מַ֣ה חַטָּאתִ֔י כִּ֥י דָלַ֖קְתָּ אַחֲרָֽי׃ לז כִּֽי־מִשַּׁ֣שְׁתָּ אֶת־כָּל־כֵּלַ֗י מַה־מָּצָ֙אתָ֙ מִכֹּ֣ל כְּלֵי־בֵיתֶ֔ךָ שִׂ֣ים כֹּ֔ה נֶ֥גֶד אַחַ֖י וְאַחֶ֑יךָ וְיוֹכִ֖יחוּ בֵּ֥ין שְׁנֵֽינוּ׃ לח זֶה֩ עֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ עִמָּ֔ךְ רְחֵלֶ֥יךָ וְעִזֶּ֖יךָ לֹ֣א שִׁכֵּ֑לוּ וְאֵילֵ֥י צֹאנְךָ֖ לֹ֥א אָכָֽלְתִּי׃ לט טְרֵפָה֙ לֹא־הֵבֵ֣אתִי אֵלֶ֔יךָ אָנֹכִ֣י אֲחַטֶּ֔נָּה מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נָּה גְּנֻֽבְתִ֣י י֔וֹם וּגְנֻֽבְתִ֖י לָֽיְלָה׃ מ הָיִ֧יתִי בַיּ֛וֹם אֲכָלַ֥נִי חֹ֖רֶב וְקֶ֣רַח בַּלָּ֑יְלָה וַתִּדַּ֥ד שְׁנָתִ֖י מֵֽעֵינָֽי׃ מא זֶה־לִּ֞י עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָה֮ בְּבֵיתֶךָ֒ עֲבַדְתִּ֜יךָ אַרְבַּֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ בִּשְׁתֵּ֣י בְנֹתֶ֔יךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים בְּצֹאנֶ֑ךָ וַתַּחֲלֵ֥ף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֥רֶת מֹנִֽים׃ מב לוּלֵ֡י אֱלֹהֵ֣י אָבִי֩ אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וּפַ֤חַד יִצְחָק֙ הָ֣יָה לִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה רֵיקָ֣ם שִׁלַּחְתָּ֑נִי אֶת־עָנְיִ֞י וְאֶת־יְגִ֧יעַ כַּפַּ֛י רָאָ֥ה אֱלֹהִ֖ים וַיּ֥וֹכַח אָֽמֶשׁ׃

יעקב אוסף את כל מקנהו ורכושו ויוצא מפדן ארם לחזור אל יצחק אביו בארץ כנען. לבן יוצא לגזוז את צאנו, ובזמן הזה רחל גונבת את התרפים של אביה. יעקב בורח בלי להודיע, עובר את הנהר ופניו להר הגלעד.

ביום השלישי מודיעים ללבן שיעקב ברח. לבן רודף אחריו שבעה ימים ומשיג אותו בהר הגלעד. בלילה הקודם אלוהים נגלה אל לבן בחלום ומזהיר אותו: להיזהר מלדבר עם יעקב "מטוב עד רע" – לא לאיים, אבל גם לא לשדל ולשחק איתו.

לבן פוגש את יעקב ומאשימו: גנבת את לבי, לקחת את בנותי "כשבויות חרב", לא נתת לי להיפרד בשמחה, בשירים ותוף וכינור, ואפילו לא לנשק את בני ובנותי. הוא טוען שיש לו כוח לעשות להם רע, אבל אלוהי אבותיהם עצר אותו, ואז מטיח האשמה נוספת: למה גנבת את אלהיי?

יעקב מסביר שברח מפחד ש"לבן יגזול את בנותיו ממנו", ומכריז: "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה" – בלי לדעת שרחל גנבה אותם. לבן מחפש באוהלי יעקב, לאה והשפחות. רחל שמה את התרפים בתוך כר הגמל, יושבת עליהם ואומרת לאביה שאינה יכולה לקום כי "דרך נשים לי". לבן מחפש ולא מוצא.

כאן יעקב מתפרץ. הוא כועס על לבן ושואל: מה החטא שלי? חיפשת בכל הכלים שלי – מה מצאת? הוא מזכיר לו את עשרים שנות השירות: הצאן לא הפילו, הוא לא אכל מהאילים, על כל טריפה הוא עצמו שילם, גניבות ביום ובלילה יצאו מחשבונו. הוא מתאר את תנאי העבודה: חום ביום, קור בלילה, חוסר שינה. ארבע עשרה שנה עבד עבור שתי הבנות, שש שנים על הצאן, ובתוך כל זה לבן החליף את משכורתו עשר פעמים.

יעקב מסיים: אלמלא אלוהי אבי, אלוהי אברהם ו"פחד יצחק", היית משלח אותי ריקם. אבל אלוהים ראה את עוניי ואת יגיע כפי והוכיח את לבן בלילה.

תובנות מעניינות מהעלייה

• שלושה סוגי גניבה באותו סיפור
  • רחל גונבת את התרפים.
  • יעקב "גונב את לב לבן" כשבורח בלי לומר.
  • ולבן, למעשה, "גונב" שנים מהחיים של יעקב: עבודה קשה, משכורת מתחלפת, ניצול מתמשך.
    התורה מציירת סיפור מורכב שבו כולם עושים מהלכים לא לגמרי נקיים, אבל היא נותנת לנו הרגשה מאוד ברורה מי כאן הקרבן האמיתי של העוול המתמשך.
• מה בעצם רחל רוצה מהתרפים?
  חז"ל ומפרשים מציעים כמה כיוונים:
  • למנוע מאביה לעשות כשפים או ניחוש בעזרת התרפים, כדי שלא ירדוף וימצא אותם.
  • לנתק את הקשר הרוחני של בית לבן לעבודה זרה.
  • יש דעה שהתרפים שימשו כסוג של "סימן ירושה", והיא לוקחת אותם כדי להוציא את הזכות מלבן.
    בכל המקרים – היא לא גונבת בשביל כסף אלא בשביל משמעות, גם אם בפועל זו פעולה שמסכנת אותה ואת יעקב.
• הקללה של יעקב – וכוח הדיבור
  יעקב אומר בלי לדעת "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה". המסורת קושרת את זה לרחל, שמת זמן קצר אחר כך בדרך, בלידת בנימין. זה שיעור כואב על כוח המילים: אפילו צדיק, כשהוא מדבר מתוך סערת נפש, יכול לגעת במקומות מסוכנים.
• לבן – אלוף המניפולציה הרגשית
  שים לב לשפה של לבן:
  • הוא מצייר עצמו כאבא מסכן שלא נתנו לו לעשות "מסיבת פרידה" עם תופים וכינורות.
  • הוא טוען שיכול היה לעשות להם רע, רק "ברחמנות" לא עשה, כי אלוהים עצר אותו.
  • הוא מציג את הבריחה של יעקב כאילו חטפו ממנו את הבנות "כשבויות חרב".
    זו שפה מלאה האשמה, דרמה ושטיפת מוח, שמנסה למחוק עשרים שנה של ניצול ולהעמיד את עצמו כצד הפגוע. יעקב, לראשונה, לא קונה את זה.
• נאום העובד השחוק
  התיאור של יעקב את תנאי העבודה שלו הוא אולי אחד מקורות החיים החזקים בתנ"ך:
  • אחריות מלאה על כל נזק, גם מה שלא בשליטתו.
  • עבודה יום ולילה, בלי שינה.
  • חום קיצוני ביום, קור בלילה.
  • משכורת שמוחלפת שוב ושוב בהתאם לאינטרס של המעסיק.
    התורה נותנת פה שפה לכל עובד שמרגיש "סוחטים אותי" – ויחד עם זה גם מודל: יעקב לא נשאר שם לנצח. יש רגע שמבינים שזה נגמר, קמים והולכים, בעיקר כשיש ציווי אלוקי וברכה לדרך.
• "פחד יצחק" – סוג מיוחד של קשר עם ה'
  הביטוי המיוחד "פחד יצחק" מלמד על עבודת ה' מסוג אחר – יראה עמוקה, לא רק אהבה. יעקב אומר בעצם: היחיד שהגן עלי באמת זה הקב"ה, לא הערמומיות שלי ולא "טוב ליבו" של לבן.
• אלוהים כמי שנכנס לטובת העובד החלש
  יעקב מסיים: "את עניי ואת יגיע כפי ראה אלוהים". זאת אמירה אדירה: הקב"ה לא רק רואה תפילות ונדרים, הוא רואה גם ימי עבודה מתישים, לילות בלי שינה, מאמץ פיזי ונפשי. כל הזיעה הזו לא הולכת לאיבוד – היא חלק מהחשבון האלוקי שמגן על מי שמנוצל.
• הבשלות של יעקב
  בתחילת הדרך יעקב הוא "איש תם יושב אוהלים" שמסתבך במכירת בכורה ולקיחת ברכה בתחבולות. כאן אנחנו פוגשים יעקב אחר: עומד מול לבן, מדבר ברור, מציב עובדות, לא מתבייש לומר את האמת על העוול שנעשה לו. זה שלב קריטי בדרך להפוך ל"ישראל".