יח וַיֶּאֱהַ֥ב יַעֲקֹ֖ב אֶת־רָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר אֶֽעֱבָדְךָ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים בְּרָחֵ֥ל בִּתְּךָ֖ הַקְּטַנָּֽה׃ יט וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֗ן ט֚וֹב תִּתִּ֣י אֹתָ֣הּ לָ֔ךְ מִתִּתִּ֥י אֹתָ֖הּ לְאִ֣ישׁ אַחֵ֑ר שְׁבָ֖ה עִמָּדִֽי׃ כ וַיַּעֲבֹ֧ד יַעֲקֹ֛ב בְּרָחֵ֖ל שֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים וַיִּהְי֤וּ בְעֵינָיו֙ כְּיָמִ֣ים אֲחָדִ֔ים בְּאַהֲבָת֖וֹ אֹתָֽהּ׃ כא וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֤ב אֶל־לָבָן֙ הָבָ֣ה אֶת־אִשְׁתִּ֔י כִּ֥י מָלְא֖וּ יָמָ֑י וְאָב֖וֹאָה אֵלֶֽיהָ׃ כב וַיֶּאֱסֹ֥ף לָבָ֛ן אֶת־כָּל־אַנְשֵׁ֥י הַמָּק֖וֹם וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּֽה׃ כג וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַיִּקַּח֙ אֶת־לֵאָ֣ה בִתּ֔וֹ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֖הּ אֵלָ֑יו וַיָּבֹ֖א אֵלֶֽיהָ׃ כד וַיִּתֵּ֤ן לָבָן֙ לָ֔הּ אֶת־זִלְפָּ֖ה שִׁפְחָת֑וֹ לְלֵאָ֥ה בִתּ֖וֹ שִׁפְחָֽה׃ כה וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה־הִ֖וא לֵאָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֶל־לָבָ֗ן מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לִּ֔י הֲלֹ֤א בְרָחֵל֙ עָבַ֣דְתִּי עִמָּ֔ךְ וְלָ֖מָּה רִמִּיתָֽנִי׃ כו וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֔ן לֹא־יֵעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בִּמְקוֹמֵ֑נוּ לָתֵ֥ת הַצְּעִירָ֖ה לִפְנֵ֥י הַבְּכִירָֽה׃ כז מַלֵּ֖א שְׁבֻ֣עַ זֹ֑את וְנִתְּנָ֨ה לְךָ֜ גַּם־אֶת־זֹ֗את בַּעֲבֹדָה֙ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲבֹ֣ד עִמָּדִ֔י ע֖וֹד שֶֽׁבַע־שָׁנִ֥ים אֲחֵרֽוֹת׃ כח וַיַּ֤עַשׂ יַעֲקֹב֙ כֵּ֔ן וַיְמַלֵּ֖א שְׁבֻ֣עַ זֹ֑את וַיִּתֶּן־ל֛וֹ אֶת־רָחֵ֥ל בִּתּ֖וֹ ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃ כט וַיִּתֵּ֤ן לָבָן֙ לְרָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ אֶת־בִּלְהָ֖ה שִׁפְחָת֑וֹ לָ֖הּ לְשִׁפְחָֽה׃ ל וַיָּבֹא֙ גַּ֣ם אֶל־רָחֵ֔ל וַיֶּאֱהַ֥ב גַּֽם־אֶת־רָחֵ֖ל מִלֵּאָ֑ה וַיַּעֲבֹ֣ד עִמּ֔וֹ ע֖וֹד שֶֽׁבַע־שָׁנִ֥ים אֲחֵרֽוֹת׃ לא וַיַּ֤רְא יְדוָד֙ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה לֵאָ֔ה וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָ֑הּ וְרָחֵ֖ל עֲקָרָֽה׃ לב וַתַּ֤הַר לֵאָה֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ רְאוּבֵ֑ן כִּ֣י אָֽמְרָ֗ה כִּֽי־רָאָ֤ה יְדוָד֙ בְּעָנְיִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה יֶאֱהָבַ֥נִי אִישִֽׁי׃ לג וַתַּ֣הַר עוֹד֮ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר כִּֽי־שָׁמַ֤ע יְדוָד֙ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה אָנֹ֔כִי וַיִּתֶּן־לִ֖י גַּם־אֶת־זֶ֑ה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ שִׁמְעֽוֹן׃ לד וַתַּ֣הַר עוֹד֮ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר עַתָּ֤ה הַפַּ֙עַם֙ יִלָּוֶ֤ה אִישִׁי֙ אֵלַ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ לֵוִֽי׃ לה וַתַּ֨הַר ע֜וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן וַתֹּ֙אמֶר֙ הַפַּ֙עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת־יְדוָ֔ד עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ יְהוּדָ֑ה וַֽתַּעֲמֹ֖ד מִלֶּֽדֶת׃ ל א וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי׃ ב וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר־מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי־בָֽטֶן׃ ג וַתֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה אֲמָתִ֥י בִלְהָ֖ה בֹּ֣א אֵלֶ֑יהָ וְתֵלֵד֙ עַל־בִּרְכַּ֔י וְאִבָּנֶ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י מִמֶּֽנָּה׃ ד וַתִּתֶּן־ל֛וֹ אֶת־בִּלְהָ֥ה שִׁפְחָתָ֖הּ לְאִשָּׁ֑ה וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ יַעֲקֹֽב׃ ה וַתַּ֣הַר בִּלְהָ֔ה וַתֵּ֥לֶד לְיַעֲקֹ֖ב בֵּֽן׃ ו וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ דָּנַ֣נִּי אֱלֹהִ֔ים וְגַם֙ שָׁמַ֣ע בְּקֹלִ֔י וַיִּתֶּן־לִ֖י בֵּ֑ן עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ דָּֽן׃ ז וַתַּ֣הַר ע֔וֹד וַתֵּ֕לֶד בִּלְהָ֖ה שִׁפְחַ֣ת רָחֵ֑ל בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַעֲקֹֽב׃ ח וַתֹּ֣אמֶר רָחֵ֗ל נַפְתּוּלֵ֨י אֱלֹהִ֧ים ׀ נִפְתַּ֛לְתִּי עִם־אֲחֹתִ֖י גַּם־יָכֹ֑לְתִּי וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ נַפְתָּלִֽי׃ ט וַתֵּ֣רֶא לֵאָ֔ה כִּ֥י עָמְדָ֖ה מִלֶּ֑דֶת וַתִּקַּח֙ אֶת־זִלְפָּ֣ה שִׁפְחָתָ֔הּ וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְיַעֲקֹ֖ב לְאִשָּֽׁה׃ י וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּ֛ה שִׁפְחַ֥ת לֵאָ֖ה לְיַעֲקֹ֥ב בֵּֽן׃ יא וַתֹּ֥אמֶר לֵאָ֖ה (בגד) [בָּ֣א] [גָ֑ד] וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גָּֽד׃ יב וַתֵּ֗לֶד זִלְפָּה֙ שִׁפְחַ֣ת לֵאָ֔ה בֵּ֥ן שֵׁנִ֖י לְיַעֲקֹֽב׃ יג וַתֹּ֣אמֶר לֵאָ֔ה בְּאָשְׁרִ֕י כִּ֥י אִשְּׁר֖וּנִי בָּנ֑וֹת וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אָשֵֽׁר׃
יעקב אוהב את רחל, ומציע ללבן הצעה ברורה: יעבוד אצלו שבע שנים במיוחד "ברחל בתך הקטנה". לבן מסכים, ויעקב עובד שבע שנים, שחולפות בעיניו "כימים אחדים" מרוב אהבתו. כשמגיע הזמן, יעקב מבקש את רחל לאישה, ולבן אוסף את אנשי המקום ועורך משתה. אבל בלילה לוקח לבן את לאה, הבכורה, ומביא אותה ליעקב מבלי שידע, ובלילה ההוא יעקב חי כסבור שהוא עם רחל. בבוקר מתגלה התרמית: "והנה היא לאה". יעקב מתלונן על הרמייה, ולבן מצדיק את מעשיו במנהג המקום – אין נותנים את הצעירה לפני הבכירה.
לבן מציע "דיל": יעקב ישלים את "שבוע" החתונה עם לאה, ואחר כך יקבל גם את רחל לאישה, בתנאי שיעבוד עוד שבע שנים נוספות. יעקב מסכים, נושא גם את רחל, וכעת יש לו שתי נשים ושתי שפחות – זלפה, שניתנה ללאה, ובלחה, שניתנה לרחל. יעקב אוהב את רחל יותר מלאה. יְדוָד רואה כי לאה "שנואה" יחסית, ופותח את רחמה. לאה יולדת בן ראשון וקוראת לו ראובן, "כִּֽי־רָאָ֤ה יְדוָד֙ בְּעָנְיִ֔י". אחר כך נולד שמעון "כִּֽי־שָׁמַ֤ע יְדוָד֙ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה אָנֹ֔כִי". הבן השלישי, לוי, מבטא את התקווה "עַתָּ֤ה הַפַּ֙עַם֙ יִלָּוֶ֤ה אִישִׁי֙ אֵלַ֔י", ובבן הרביעי, יהודה, היא כבר אומרת "הַפַּ֙עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת־יְדוָד". כאן לאה נעצרת מללדת לזמן מה.
רחל, לעומתה, נשארת עקרה. היא מקנאה באחותה ודורשת מיעקב "הבה לי בנים". יעקב כועס ומשיב לה שהוא איננו במקום אלוהים, שמנע ממנה פרי בטן. רחל בוחרת במהלך של שרה: היא נותנת ליעקב את שפחתה בלהה כאישה, כדי "ואיבנה גם אנכי ממנה". בלהה יולדת את דן, "דָּנַ֣נִּי אֱלֹהִ֔ים", ואת נפתלי, "נַפְתּוּלֵ֨י אֱלֹהִ֧ים… גַּם־יָכֹ֑לְתִּי". כשרואה לאה שחדלה מללדת, היא נותנת גם היא את זלפה ליעקב. זלפה יולדת את גד, שלשמו נרמז "בָּ֣א גָ֑ד", ואת אשר, "בְּאָשְׁרִ֕י כִּ֥י אִשְּׁר֖וּנִי בָּנ֑וֹת".
תובנות מהעלייה
- אהבה גדולה מול מניפולציה גדולה
יעקב מוכן לעבוד שבע שנים עבור רחל, והן עוברות עליו "כימים אחדים". מול הטוהר הזה עומדת תחבולת לבן, שמנצל את מסירותו עד הקצה. התורה מציבה זה מול זה אהבה אמיתית מול אינטרס קר ומשפחתי-חברתי. - שמות הילדים כמראה לנפש
כל שם של בן ללאה (ראובן, שמעון, לוי, יהודה) הוא משפט חיים. דרכם שומעים את הכאב, התקווה, הצורך באהבה והמעבר מהתמקדות בבעל אל תודה ישירה ליְדוָד. השמות הם לא רק תוויות – הם פרוטוקול רגשי-רוחני. - תחרות בין אחיות בתוך בית של קדושה
רחל ולאה שתיהן אמהות ישראל, ובכל זאת יש ביניהן קנאה, כאב, תחרות ומתח. התורה לא מסתירה את המורכבות, ומלמדת שגם בקדושה הכי גבוהה יש אנושיות, חולשה ועבודה פנימית. - פתרונות "הלכתיים" למצוקה רגשית
שתי האחיות משתמשות באותן שיטות – נתינת שפחות כבעלות, כמו אצל שרה. לכאורה זה פתרון טכני לבעיה של עקרות, אבל מאחוריו יש מצוקה קיומית עמוקה: "ואם אין מתה אנכי". - יְדוָד בתוך השבר הנשי
בפי לאה ורחל חוזר שוב ושוב שמו של יְדוָד: הוא רואה, שומע, דן, נותן, מלווה. דווקא מהמקום שבו הן חשות "שנואה", "עקרה" או "מקנאה" נבנה בית ישראל. השכינה נמצאת לא רק בהצלחות, אלא ממש בתוך המקומות הכואבים. - ריבוי נשים – ריבוי כאב
הבית נבנה, השבטים הולכים ונולדים, אבל המחיר הרגשי של המבנה המשפחתי הזה עצום: קנאה, תחושת דחייה, תחרות על לב הבעל. התורה לא מטיפה כאן, אבל מי שקורא את הפרק מבין לבד שהמצב הזה רחוק מלהיות אידיאלי.
