כט א וַיִּשָּׂ֥א יַעֲקֹ֖ב רַגְלָ֑יו וַיֵּ֖לֶךְ אַ֥רְצָה בְנֵי־קֶֽדֶם׃ ב וַיַּ֞רְא וְהִנֵּ֧ה בְאֵ֣ר בַּשָּׂדֶ֗ה וְהִנֵּה־שָׁ֞ם שְׁלֹשָׁ֤ה עֶדְרֵי־צֹאן֙ רֹבְצִ֣ים עָלֶ֔יהָ כִּ֚י מִן־הַבְּאֵ֣ר הַהִ֔וא יַשְׁק֖וּ הָעֲדָרִ֑ים וְהָאֶ֥בֶן גְּדֹלָ֖ה עַל־פִּ֥י הַבְּאֵֽר׃ ג וְנֶאֶסְפוּ־שָׁ֣מָּה כָל־הָעֲדָרִ֗ים וְגָלֲל֤וּ אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וְהִשְׁק֖וּ אֶת־הַצֹּ֑אן וְהֵשִׁ֧יבוּ אֶת־הָאֶ֛בֶן עַל־פִּ֥י הַבְּאֵ֖ר לִמְקֹמָֽהּ׃ ד וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יַעֲקֹ֔ב אַחַ֖י מֵאַ֣יִן אַתֶּ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵחָרָ֖ן אֲנָֽחְנוּ׃ ה וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם הַיְדַעְתֶּ֖ם אֶת־לָבָ֣ן בֶּן־נָח֑וֹר וַיֹּאמְר֖וּ יָדָֽעְנוּ׃ ו וַיֹּ֥אמֶר לָהֶ֖ם הֲשָׁל֣וֹם ל֑וֹ וַיֹּאמְר֣וּ שָׁל֔וֹם וְהִנֵּה֙ רָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ בָּאָ֖ה עִם־הַצֹּֽאן׃ ז וַיֹּ֗אמֶר הֵ֥ן עוֹד֙ הַיּ֣וֹם גָּד֔וֹל לֹא־עֵ֖ת הֵאָסֵ֣ף הַמִּקְנֶ֑ה הַשְׁק֥וּ הַצֹּ֖אן וּלְכ֥וּ רְעֽוּ׃ ח וַיֹּאמְרוּ֮ לֹ֣א נוּכַל֒ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר יֵאָֽסְפוּ֙ כָּל־הָ֣עֲדָרִ֔ים וְגָֽלֲלוּ֙ אֶת־הָאֶ֔בֶן מֵעַ֖ל פִּ֣י הַבְּאֵ֑ר וְהִשְׁקִ֖ינוּ הַצֹּֽאן׃ ט עוֹדֶ֖נּוּ מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֑ם וְרָחֵ֣ל ׀ בָּ֗אָה עִם־הַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔יהָ כִּ֥י רֹעָ֖ה הִֽוא׃ י וַיְהִ֡י כַּאֲשֶׁר֩ רָאָ֨ה יַעֲקֹ֜ב אֶת־רָחֵ֗ל בַּת־לָבָן֙ אֲחִ֣י אִמּ֔וֹ וְאֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֣י אִמּ֑וֹ וַיִּגַּ֣שׁ יַעֲקֹ֗ב וַיָּ֤גֶל אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וַיַּ֕שְׁקְ אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמּֽוֹ׃ יא וַיִּשַּׁ֥ק יַעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל וַיִּשָּׂ֥א אֶת־קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ׃ יב וַיַּגֵּ֨ד יַעֲקֹ֜ב לְרָחֵ֗ל כִּ֣י אֲחִ֤י אָבִ֙יהָ֙ ה֔וּא וְכִ֥י בֶן־רִבְקָ֖ה ה֑וּא וַתָּ֖רָץ וַתַּגֵּ֥ד לְאָבִֽיהָ׃ יג וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ לָבָ֜ן אֶת־שֵׁ֣מַע ׀ יַעֲקֹ֣ב בֶּן־אֲחֹת֗וֹ וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתוֹ֙ וַיְחַבֶּק־לוֹ֙ וַיְנַשֶּׁק־ל֔וֹ וַיְבִיאֵ֖הוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיְסַפֵּ֣ר לְלָבָ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ יד וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ לָבָ֔ן אַ֛ךְ עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אָ֑תָּה וַיֵּ֥שֶׁב עִמּ֖וֹ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים׃ טו וַיֹּ֤אמֶר לָבָן֙ לְיַעֲקֹ֔ב הֲכִי־אָחִ֣י אַ֔תָּה וַעֲבַדְתַּ֖נִי חִנָּ֑ם הַגִּ֥ידָה לִּ֖י מַה־מַּשְׂכֻּרְתֶּֽךָ׃ טז וּלְלָבָ֖ן שְׁתֵּ֣י בָנ֑וֹת שֵׁ֤ם הַגְּדֹלָה֙ לֵאָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַקְּטַנָּ֖ה רָחֵֽל׃ יז וְעֵינֵ֥י לֵאָ֖ה רַכּ֑וֹת וְרָחֵל֙ הָֽיְתָ֔ה יְפַת־תֹּ֖אַר וִיפַ֥ת מַרְאֶֽה׃
יעקב ממשיך את דרכו אל ארץ בני קדם, ומגיע לבאר בשדה. סביב הבאר רובצים שלושה עדרי צאן, והיא מכוסה באבן גדולה. מנהג המקום הוא להמתין עד שייאספו כל הרועים, לגלול יחד את האבן, להשקות את הצאן ואז להחזיר את האבן למקומה. יעקב פותח בשיחה עם הרועים, שואל מאין הם, שומע שהם מחרן, מוודא שהם מכירים את לבן בן נחור, ושואל לשלומו. הם עונים שהכל בסדר, ואף מוסיפים: "והנה רחל בתו באה עם הצאן".
יעקב מעיר להם שעוד מוקדם לאסוף את המקנה, ומעודד אותם להשקות וללכת לרעות. הם מסבירים שאינם יכולים להשקות לפני שיתקבצו כל העדרים ויגללו יחד את האבן. באמצע השיחה רחל מגיעה, רועת הצאן של אביה. כאשר יעקב רואה את רחל ואת צאן לבן, הוא ניגש לבדו, מגלגל את האבן מעל פי הבאר ומשקה את צאן לבן. לאחר מכן הוא נושק לרחל, מרוגש עד דמעות, ואז מספר לה שהוא בן רבקה, קרוב משפחה. רחל רצה לספר על כך ללבן אביה.
לבן, כששומע על יעקב בן אחותו, רץ לקראתו, מחבק ומנשק אותו ומכניס אותו לביתו. יעקב מספר ללבן את כל קורותיו. לבן אומר לו: "אך עצמי ובשרי אתה", ויעקב נשאר עמו חודש ימים. לאחר זמן לבן מציע להסדיר תנאי עבודה, ושואל את יעקב מה משכורתו. התורה מציינת שללבן שתי בנות: הבכירה לאה והצעירה רחל. עיני לאה מוגדרות כ"רכות", ואילו רחל מתוארת כבעלת יופי מיוחד, גם בתואר וגם במראה.
תובנות מהעלייה
- באר כמקום מפגש גורלי
כמו אצל אליעזר ורבקה, גם כאן שידוך גדול של האומה מתחיל ליד באר. המקום הטכני של מים וצאן הופך לזירה של השגחה פרטית. - יעקב כאיש של יוזמה וכוח
הרועים מחכים לכולם כדי להזיז את האבן, ויעקב לבדו גולל אותה ומשקה. זה לא רק כוח פיזי, אלא הצהרה: הוא לא בא כקורבן של הגלות, אלא כאדם שפועל, יוזם ומתקדם. - מעורבות רגשית עמוקה מהרגע הראשון
הנשיקה והבכי של יעקב מול רחל מגלים עד כמה הוא מגיע שבור, עייף ומלא מתח – והמפגש הזה פותח עבורו פתח של תקווה, בית ומשפחה. - לבן כמארח חם – אבל גם כרמז למורכבות
החיבוק, הנשיקה, הכנסת האורח וההכרזה "עצמי ובשרי" משדרים קירבה, אבל אנחנו כבר יודעים (ועוד נרגיש בהמשך) שהקירבה הזאת לא תמימה. מתחת לחום יש גם אינטרסים. - המבט על לאה ורחל
התורה מתארת את לאה דרך עיניה ואת רחל דרך יופייה הכללי. יש כאן רמז עמוק: לא תמיד מה שנראה זוהר בחוץ מגלה את השכבות הפנימיות. שתי האחיות עוד יהפכו לשורש של שבטי ישראל, כל אחת עם תפקיד מהותי משלה.
