לח
א וַיַּ֛עַשׂ אֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים חָמֵשׁ֩ אַמּ֨וֹת אָרְכּ֜וֹ וְחָֽמֵשׁ־אַמּ֤וֹת רָחְבּוֹ֙ רָב֔וּעַ וְשָׁלֹ֥שׁ אַמּ֖וֹת קֹמָתֽוֹ׃ ב וַיַּ֣עַשׂ קַרְנֹתָ֗יו עַ֚ל אַרְבַּ֣ע פִּנֹּתָ֔יו מִמֶּ֖נּוּ הָי֣וּ קַרְנֹתָ֑יו וַיְצַ֥ף אֹת֖וֹ נְחֹֽשֶׁת׃ ג וַיַּ֜עַשׂ אֶֽת־כָּל־כְּלֵ֣י הַמִּזְבֵּ֗חַ אֶת־הַסִּירֹ֤ת וְאֶת־הַיָּעִים֙ וְאֶת־הַמִּזְרָקֹ֔ת אֶת־הַמִּזְלָגֹ֖ת וְאֶת־הַמַּחְתֹּ֑ת כָּל־כֵּלָ֖יו עָשָׂ֥ה נְחֹֽשֶׁת׃ ד וַיַּ֤עַשׂ לַמִּזְבֵּ֙חַ֙ מִכְבָּ֔ר מַעֲשֵׂ֖ה רֶ֣שֶׁת נְחֹ֑שֶׁת תַּ֧חַת כַּרְכֻּבּ֛וֹ מִלְּמַ֖טָּה עַד־חֶצְיֽוֹ׃ ה וַיִּצֹ֞ק אַרְבַּ֧ע טַבָּעֹ֛ת בְּאַרְבַּ֥ע הַקְּצָוֹ֖ת לְמִכְבַּ֣ר הַנְּחֹ֑שֶׁת בָּתִּ֖ים לַבַּדִּֽים׃ ו וַיַּ֥עַשׂ אֶת־הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וַיְצַ֥ף אֹתָ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃ ז וַיָּבֵ֨א אֶת־הַבַּדִּ֜ים בַּטַּבָּעֹ֗ת עַ֚ל צַלְעֹ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֶ֑ם נְב֥וּב לֻחֹ֖ת עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ׃ {ס} ח וַיַּ֗עַשׂ אֵ֚ת הַכִּיּ֣וֹר נְחֹ֔שֶׁת וְאֵ֖ת כַּנּ֣וֹ נְחֹ֑שֶׁת בְּמַרְאֹת֙ הַצֹּ֣בְאֹ֔ת אֲשֶׁ֣ר צָֽבְא֔וּ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ {ס} ט וַיַּ֖עַשׂ אֶת־הֶחָצֵ֑ר לִפְאַ֣ת ׀ נֶ֣גֶב תֵּימָ֗נָה קַלְעֵ֤י הֶֽחָצֵר֙ שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֔ר מֵאָ֖ה בָּאַמָּֽה׃ י עַמּוּדֵיהֶ֣ם עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָעַמֻּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ יא וְלִפְאַ֤ת צָפוֹן֙ מֵאָ֣ה בָֽאַמָּ֔ה עַמּוּדֵיהֶ֣ם עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָֽעַמּוּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ יב וְלִפְאַת־יָ֗ם קְלָעִים֙ חֲמִשִּׁ֣ים בָּֽאַמָּ֔ה עַמּוּדֵיהֶ֥ם עֲשָׂרָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וָוֵ֧י הָעַמֻּדִ֛ים וַחֲשׁוּקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ יג וְלִפְאַ֛ת קֵ֥דְמָה מִזְרָ֖חָה חֲמִשִּׁ֥ים אַמָּֽה׃ יד קְלָעִ֛ים חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה אַמָּ֖ה אֶל־הַכָּתֵ֑ף עַמּוּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃ טו וְלַכָּתֵ֣ף הַשֵּׁנִ֗ית מִזֶּ֤ה וּמִזֶּה֙ לְשַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֔ר קְלָעִ֕ים חֲמֵ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה אַמָּ֑ה עַמֻּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃ טז כָּל־קַלְעֵ֧י הֶחָצֵ֛ר סָבִ֖יב שֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר׃ יז וְהָאֲדָנִ֣ים לָֽעַמֻּדִים֮ נְחֹשֶׁת֒ וָוֵ֨י הָֽעַמּוּדִ֜ים וַחֲשׁוּקֵיהֶם֙ כֶּ֔סֶף וְצִפּ֥וּי רָאשֵׁיהֶ֖ם כָּ֑סֶף וְהֵם֙ מְחֻשָּׁקִ֣ים כֶּ֔סֶף כֹּ֖ל עַמֻּדֵ֥י הֶחָצֵֽר׃ יח וּמָסַ֞ךְ שַׁ֤עַר הֶחָצֵר֙ מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֔ם תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר וְעֶשְׂרִ֤ים אַמָּה֙ אֹ֔רֶךְ וְקוֹמָ֤ה בְרֹ֙חַב֙ חָמֵ֣שׁ אַמּ֔וֹת לְעֻמַּ֖ת קַלְעֵ֥י הֶחָצֵֽר׃ יט וְעַמֻּֽדֵיהֶם֙ אַרְבָּעָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֥ם אַרְבָּעָ֖ה נְחֹ֑שֶׁת וָוֵיהֶ֣ם כֶּ֔סֶף וְצִפּ֧וּי רָאשֵׁיהֶ֛ם וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ כ וְֽכָל־הַיְתֵדֹ֞ת לַמִּשְׁכָּ֧ן וְלֶחָצֵ֛ר סָבִ֖יב נְחֹֽשֶׁת׃
📖 מזבח העולה, הכיור, וחצר המשכן
בעלייה זו אנחנו יורדים מהקודש פנימה אל לב העבודה – כלי המקדש והחצר.
הפרק פותח בתיאור עשיית מזבח העולה – המזבח המרכזי שבו הקריבו את הקורבנות. הוא עשוי עצי שיטים, מרובע, חמישה אמות על חמישה, בגובה שלוש אמות. הקרנות בקצותיו עשויות מהעץ עצמו ומצופות נחושת, חומר חזק שמסמל התמודדות עם חומריות וגבורת הנפש.
אבל לא די במזבח עצמו – נעשים גם כל כליו: סירות, יעים, מזרקות, מזלגות ומחתות – כולם כלי עבודה יומיומיים לעבודת הקרבנות, וכולם עשויים נחושת.
אחר כך בא תיאור רשת הנחושת שמתחת לכרכוב המזבח – כמו גריל קדוש – אליה ניגר הדם, והאש עולה. זהו פרק של עשייה, של יסוד, של אש ותיקון.
אחר כך מובא תיאור הכיור וכנו, שגם הם מנחושת. וכאן מופיע פרט ייחודי ומרגש:
"במראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד."
נשים צדקניות, אשר ויתרו על מראות הנחושת שלהן – כלי יופי אישי – והקדישו אותן לעבודת הקודש. זהו לא רק חפץ – זו תרומה של מהות. מסירות אישית לטובת כלל ישראל. הכיור הזה ישמש את הכוהנים לרחיצת ידיים ורגליים – והוא עשוי מהשתקפות של טוהר פנימי.
ולבסוף – החצר.
בני ישראל בונים את הקלעים, את העמודים, את הווים ואת האדנים שמסביב למשכן. אורכו של החצר מאה אמה, רוחבו חמישים, והמסך שבשער החצר – צבעוני ומעוטר, מעשה רוקם – תכלת, ארגמן, תולעת שני, ושש.
זהו גבול הקודש. חציצה גשמית, שמעבירה מסר עמוק – יש גבול בין חול לקודש, והעוברים את הסף צריכים לעשות זאת ביראה ובהכנה.
סיום העלייה מדגיש שכל יתדות המשכן והחצר היו מנחושת – עמידות, יציבות, שורשיות. עבודה של כל העם, למען מקום שהשכינה תשרה בו.
✨ סיכום עליית שביעי – ויקהל:
- מזבח העולה: מרכז עבודת הקורבנות, עם כליו – כולו מצופה נחושת.
- הכיור: עשוי ממראות נשים צדיקות, לסמל טהרה ומסירות.
- חצר המשכן: בנויה בקפידה, מרהיבה ומדויקת – חיץ בין קודש לחול.
🕊️ בפרשה זו מתגשם חלום: הקדושה יורדת לעולם – לא על הר גבוה, לא בענן נסתר – אלא בתוך עמל אנושי, בתוך בניין של עץ, זהב, נחושת, ותפילה.
שבת שלום ומבורך! מי ייתן ונזכה גם אנו לבנות משכן קטן בליבנו, שבו תשרה השכינה תמיד.
