פרשת ויקהל – עליית שישי

יז וַיַּ֥עַשׂ אֶת־הַמְּנֹרָ֖ה זָהָ֣ב טָה֑וֹר מִקְשָׁ֞ה עָשָׂ֤ה אֶת־הַמְּנֹרָה֙ יְרֵכָ֣הּ וְקָנָ֔הּ גְּבִיעֶ֛יהָ כַּפְתֹּרֶ֥יהָ וּפְרָחֶ֖יהָ מִמֶּ֥נָּה הָיֽוּ׃ יח וְשִׁשָּׁ֣ה קָנִ֔ים יֹצְאִ֖ים מִצִּדֶּ֑יהָ שְׁלֹשָׁ֣ה ׀ קְנֵ֣י מְנֹרָ֗ה מִצִּדָּהּ֙ הָֽאֶחָ֔ד וּשְׁלֹשָׁה֙ קְנֵ֣י מְנֹרָ֔ה מִצִּדָּ֖הּ הַשֵּׁנִֽי׃ יט שְׁלֹשָׁ֣ה גְ֠בִעִים מְֽשֻׁקָּדִ֞ים בַּקָּנֶ֣ה הָאֶחָד֮ כַּפְתֹּ֣ר וָפֶרַח֒ וּשְׁלֹשָׁ֣ה גְבִעִ֗ים מְשֻׁקָּדִ֛ים בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד כַּפְתֹּ֣ר וָפָ֑רַח כֵּ֚ן לְשֵׁ֣שֶׁת הַקָּנִ֔ים הַיֹּצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה׃ כ וּבַמְּנֹרָ֖ה אַרְבָּעָ֣ה גְבִעִ֑ים מְשֻׁ֨קָּדִ֔ים כַּפְתֹּרֶ֖יהָ וּפְרָחֶֽיהָ׃ כא וְכַפְתֹּ֡ר תַּחַת֩ שְׁנֵ֨י הַקָּנִ֜ים מִמֶּ֗נָּה וְכַפְתֹּר֙ תַּ֣חַת שְׁנֵ֤י הַקָּנִים֙ מִמֶּ֔נָּה וְכַפְתֹּ֕ר תַּֽחַת־שְׁנֵ֥י הַקָּנִ֖ים מִמֶּ֑נָּה לְשֵׁ֙שֶׁת֙ הַקָּנִ֔ים הַיֹּצְאִ֖ים מִמֶּֽנָּה׃ כב כַּפְתֹּרֵיהֶ֥ם וּקְנֹתָ֖ם מִמֶּ֣נָּה הָי֑וּ כֻּלָּ֛הּ מִקְשָׁ֥ה אַחַ֖ת זָהָ֥ב טָהֽוֹר׃ כג וַיַּ֥עַשׂ אֶת־נֵרֹתֶ֖יהָ שִׁבְעָ֑ה וּמַלְקָחֶ֥יהָ וּמַחְתֹּתֶ֖יהָ זָהָ֥ב טָהֽוֹר׃ כד כִּכָּ֛ר זָהָ֥ב טָה֖וֹר עָשָׂ֣ה אֹתָ֑הּ וְאֵ֖ת כָּל־כֵּלֶֽיהָ׃ {פ} כה וַיַּ֛עַשׂ אֶת־מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹ֖רֶת עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּ֣ה אָרְכּוֹ֩ וְאַמָּ֨ה רָחְבּ֜וֹ רָב֗וּעַ וְאַמָּתַ֙יִם֙ קֹֽמָת֔וֹ מִמֶּ֖נּוּ הָי֥וּ קַרְנֹתָֽיו׃ כו וַיְצַ֨ף אֹת֜וֹ זָהָ֣ב טָה֗וֹר אֶת־גַּגּ֧וֹ וְאֶת־קִירֹתָ֛יו סָבִ֖יב וְאֶת־קַרְנֹתָ֑יו וַיַּ֥עַשׂ ל֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃ כז וּשְׁתֵּי֩ טַבְּעֹ֨ת זָהָ֜ב עָֽשָׂה־ל֣וֹ ׀ מִתַּ֣חַת לְזֵר֗וֹ עַ֚ל שְׁתֵּ֣י צַלְעֹתָ֔יו עַ֖ל שְׁנֵ֣י צִדָּ֑יו לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֶֽם׃ כח וַיַּ֥עַשׂ אֶת־הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וַיְצַ֥ף אֹתָ֖ם זָהָֽב׃ כט וַיַּ֜עַשׂ אֶת־שֶׁ֤מֶן הַמִּשְׁחָה֙ קֹ֔דֶשׁ וְאֶת־קְטֹ֥רֶת הַסַּמִּ֖ים טָה֑וֹר מַעֲשֵׂ֖ה רֹקֵֽחַ׃

📖 המנורה, מזבח הקטורת ושמן המשחה

עליית שישי לוקחת אותנו היישר אל לִבּוֹ של הקודש – המנורה. פסגת האומנות במשכן.

היא עשויה זהב טהור, מקשה אחת – לא מחלקים מולחמים. גזע, קנים, גביעים, כפתורים ופרחים – הכל גולף מתוך גוש זהב אחד!
שישה קנים יוצאים מצדיה, שלושה מכל צד, ובמרכזה – הזרוע השביעית.
על כל קנה – גביעים משוקדים, עיטורים עדינים של כפתור ופרח, כמו שקדיה שפורחת זה עתה. והמסר ברור: הקדושה היא לא רק תוצאה של חומר יקר – אלא של עבודת מחשבה, דיוק, והשראה עליונה.

אחר כך מתוארת עשיית נרותיה של המנורה – שבעה נרות, יחד עם מלקחיים ומחתות – גם הם, זהב טהור.
וזה מרגש: המנורה לא נועדה להאיר את הקב"ה, אלא אותנו. את הדרך. את הנשמה.

בהמשך ניגש הכתוב למזבח הקטורת.
הוא קטן במידותיו – אמה על אמה, גובהו שתי אמות – אך גדול ויקר בתפקידו: עליו מקריבים את קטורת הסמים, ריח מתוק ועולה, סמל לקשר הפנימי והעמוק בין האדם לאלוקיו.
גם הוא עשוי עצי שיטים, מצופה זהב טהור, עם זר זהב סביב, טבעות זהב לבדים – כי גם הוא, כמו שאר כלי הקודש, צריך להיות נייד ונישא – לא מקובע, כי הקדושה צריכה לנוע, להתפשט, לחדור.

לבסוף נחתמת העלייה בתיאור שמן המשחה וקטורת הסמים – חומרים שקדושתם כה גדולה, עד שאסור להכין אותם לשימוש פרטי. רק למקדש. רק לעבודת ה'.
הם תערובת מדויקת, בניחוח שאין כמותו, מעשה אומן – "מעשה רוקח". ופה שוב אנו רואים – את הרוחניות משיגים דווקא דרך דיוק, סדר, וחוקים.

✨ סיכום עליית שישי – ויקהל:

• המנורה – זהב טהור, שבעה נרות, עיצוב מופלא מקשה אחת.
• מזבח הקטורת – קטן בגודלו, עצום במשמעותו.
• שמן המשחה וקטורת הסמים – תערובת יקרה, מדויקת, ואסורה לשימוש אישי.

✨ שנזכה כולנו להיות "מנורה טהורה" שמפיצה אור של תורה, חכמה ושמחה בעולם. ✨