יד וְאִ֧ם מִן־הָע֛וֹף עֹלָ֥ה קָרְבָּנ֖וֹ לַֽידוָ֑ד וְהִקְרִ֣יב מִן־הַתֹּרִ֗ים א֛וֹ מִן־בְּנֵ֥י הַיּוֹנָ֖ה אֶת־קָרְבָּנֽוֹ׃ טו וְהִקְרִיב֤וֹ הַכֹּהֵן֙ אֶל־הַמִּזְבֵּ֔חַ וּמָלַק֙ אֶת־רֹאשׁ֔וֹ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְנִמְצָ֣ה דָמ֔וֹ עַ֖ל קִ֥יר הַמִּזְבֵּֽחַ׃ טז וְהֵסִ֥יר אֶת־מֻרְאָת֖וֹ בְּנֹצָתָ֑הּ וְהִשְׁלִ֨יךְ אֹתָ֜הּ אֵ֤צֶל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ קֵ֔דְמָה אֶל־מְק֖וֹם הַדָּֽשֶׁן׃ יז וְשִׁסַּ֨ע אֹת֣וֹ בִכְנָפָיו֮ לֹ֣א יַבְדִּיל֒ וְהִקְטִ֨יר אֹת֤וֹ הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַל־הָעֵצִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֑שׁ עֹלָ֣ה ה֗וּא אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַידוָֽד׃ ב
א וְנֶ֗פֶשׁ כִּֽי־תַקְרִ֞יב קָרְבַּ֤ן מִנְחָה֙ לַֽידוָ֔ד סֹ֖לֶת יִהְיֶ֣ה קָרְבָּנ֑וֹ וְיָצַ֤ק עָלֶ֙יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְנָתַ֥ן עָלֶ֖יהָ לְבֹנָֽה׃ ב וֶֽהֱבִיאָ֗הּ אֶל־בְּנֵ֣י אַהֲרֹן֮ הַכֹּהֲנִים֒ וְקָמַ֨ץ מִשָּׁ֜ם מְלֹ֣א קֻמְצ֗וֹ מִסָּלְתָּהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כָּל־לְבֹנָתָ֑הּ וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת־אַזְכָּרָתָהּ֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַידוָֽד׃ ג וְהַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מִן־הַמִּנְחָ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים מֵאִשֵּׁ֥י יְדוָֽד׃ ד וְכִ֥י תַקְרִ֛ב קָרְבַּ֥ן מִנְחָ֖ה מַאֲפֵ֣ה תַנּ֑וּר סֹ֣לֶת חַלּ֤וֹת מַצֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֥ים בַּשָּֽׁמֶן׃ ה וְאִם־מִנְחָ֥ה עַל־הַֽמַּחֲבַ֖ת קָרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן מַצָּ֥ה תִהְיֶֽה׃ ו פָּת֤וֹת אֹתָהּ֙ פִּתִּ֔ים וְיָצַקְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ שָׁ֑מֶן מִנְחָ֖ה הִֽוא׃
פרשת ויקרא – עלייה שנייה
לא כל אחד יכול להביא פר בריא ועשיר למקדש – ומה עושה אדם דל שאין לו אלא יונה קטנה בידו או קמצוץ סולת? התורה פונה אל הנפש, ומלמדת אותנו את אחד היסודות הכי נשגבים של הקרבנות: "ונפש כי תקריב". כשעני מביא מנחה פשוטה או עוף צנוע – הקב"ה מחשיב זאת כאילו הקריב את נפשו ממש. כי ערכה של נתינה לא נמדד בגודלה – אלא בגודל הלב שנמצא בתוכה.
בעל החיים או הקורבן שמוקרב הוא לא העיקר. החידוש כאן הוא שהדגש עובר לנפש האדם – למניע הפנימי, למסירות. יש אפילו הלכה שמביאה רש"י בשם חז"ל: "לא נאמר 'נפש' בכל הקרבנות אלא במנחה, מפני שדרכו של עני להביאה – אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו".
ויש כאן מסר עוצמתי – לא רק בעבודת הקורבנות אלא גם בכל תחומי החיים: כמה פעמים אנחנו מזלזלים במעשים שלנו כי הם קטנים? התורה אומרת: להפך! לפעמים הקטן – הוא הכי גדול. מחווה קטנה, כוונה טהורה, מילה טובה שנאמרה מעומק הלב – נחשבת בעיני ה' כריח ניחוח ממש.
יום טוב ומבורך!
שתזכה שכל נתינה – קטנה או גדולה – תתקבל ברצון לפני ה', ושהלב שלך תמיד ירגיש שהוא מקריב משהו מהנשמה לטובת דבר גדול יותר.
