יא וְאִם־לֹא֩ תַשִּׂ֨יג יָד֜וֹ לִשְׁתֵּ֣י תֹרִ֗ים אוֹ֮ לִשְׁנֵ֣י בְנֵי־יוֹנָה֒ וְהֵבִ֨יא אֶת־קָרְבָּנ֜וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֗א עֲשִׂירִ֧ת הָאֵפָ֛ה סֹ֖לֶת לְחַטָּ֑את לֹא־יָשִׂ֨ים עָלֶ֜יהָ שֶׁ֗מֶן וְלֹא־יִתֵּ֤ן עָלֶ֙יהָ֙ לְבֹנָ֔ה כִּ֥י חַטָּ֖את הִֽיא׃ יב וֶהֱבִיאָהּ֮ אֶל־הַכֹּהֵן֒ וְקָמַ֣ץ הַכֹּהֵ֣ן ׀ מִ֠מֶּנָּה מְל֨וֹא קֻמְצ֜וֹ אֶת־אַזְכָּרָתָה֙ וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה עַ֖ל אִשֵּׁ֣י יְדוָ֑ד חַטָּ֖את הִֽוא׃ יג וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן עַל־חַטָּאת֧וֹ אֲשֶׁר־חָטָ֛א מֵֽאַחַ֥ת מֵאֵ֖לֶּה וְנִסְלַ֣ח ל֑וֹ וְהָיְתָ֥ה לַכֹּהֵ֖ן כַּמִּנְחָֽה׃ יד וַיְדַבֵּ֥ר יְדוָ֖ד אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ טו נֶ֚פֶשׁ כִּֽי־תִמְעֹ֣ל מַ֔עַל וְחָֽטְאָה֙ בִּשְׁגָגָ֔ה מִקָּדְשֵׁ֖י יְדוָ֑ד וְהֵבִיא֩ אֶת־אֲשָׁמ֨וֹ לַֽידוָ֜ד אַ֧יִל תָּמִ֣ים מִן־הַצֹּ֗אן בְּעֶרְכְּךָ֛ כֶּֽסֶף־שְׁקָלִ֥ים בְּשֶֽׁקֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ לְאָשָֽׁם׃ טז וְאֵ֣ת אֲשֶׁר֩ חָטָ֨א מִן־הַקֹּ֜דֶשׁ יְשַׁלֵּ֗ם וְאֶת־חֲמִֽישִׁתוֹ֙ יוֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן אֹת֖וֹ לַכֹּהֵ֑ן וְהַכֹּהֵ֗ן יְכַפֵּ֥ר עָלָ֛יו בְּאֵ֥יל הָאָשָׁ֖ם וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃ יז וְאִם־נֶ֙פֶשׁ֙ כִּ֣י תֶֽחֱטָ֔א וְעָֽשְׂתָ֗ה אַחַת֙ מִכָּל־מִצְוֹ֣ת יְדוָ֔ד אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א תֵעָשֶׂ֑ינָה וְלֹֽא־יָדַ֥ע וְאָשֵׁ֖ם וְנָשָׂ֥א עֲוֹנֽוֹ׃ יח וְ֠הֵבִיא אַ֣יִל תָּמִ֧ים מִן־הַצֹּ֛אן בְּעֶרְכְּךָ֥ לְאָשָׁ֖ם אֶל־הַכֹּהֵ֑ן וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן עַ֣ל שִׁגְגָת֧וֹ אֲשֶׁר־שָׁגָ֛ג וְה֥וּא לֹֽא־יָדַ֖ע וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃ יט אָשָׁ֖ם ה֑וּא אָשֹׁ֥ם אָשַׁ֖ם לַידוָֽד׃ כ וַיְדַבֵּ֥ר יְדוָ֖ד אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כא נֶ֚פֶשׁ כִּ֣י תֶחֱטָ֔א וּמָעֲלָ֥ה מַ֖עַל בַּידוָ֑ד וְכִחֵ֨שׁ בַּעֲמִית֜וֹ בְּפִקָּד֗וֹן אֽוֹ־בִתְשׂ֤וּמֶת יָד֙ א֣וֹ בְגָזֵ֔ל א֖וֹ עָשַׁ֥ק אֶת־עֲמִיתֽוֹ׃ כב אֽוֹ־מָצָ֧א אֲבֵדָ֛ה וְכִ֥חֶשׁ בָּ֖הּ וְנִשְׁבַּ֣ע עַל־שָׁ֑קֶר עַל־אַחַ֗ת מִכֹּ֛ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה הָאָדָ֖ם לַחֲטֹ֥א בָהֵֽנָּה׃ כג וְהָיָה֮ כִּֽי־יֶחֱטָ֣א וְאָשֵׁם֒ וְהֵשִׁ֨יב אֶת־הַגְּזֵלָ֜ה אֲשֶׁ֣ר גָּזָ֗ל א֤וֹ אֶת־הָעֹ֙שֶׁק֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׁ֔ק א֚וֹ אֶת־הַפִּקָּד֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָפְקַ֖ד אִתּ֑וֹ א֥וֹ אֶת־הָאֲבֵדָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מָצָֽא׃ כד א֠וֹ מִכֹּ֞ל אֲשֶׁר־יִשָּׁבַ֣ע עָלָיו֮ לַשֶּׁקֶר֒ וְשִׁלַּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִשִׁתָ֖יו יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו לַאֲשֶׁ֨ר ה֥וּא ל֛וֹ יִתְּנֶ֖נּוּ בְּי֥וֹם אַשְׁמָתֽוֹ׃ כה וְאֶת־אֲשָׁמ֥וֹ יָבִ֖יא לַידוָ֑ד אַ֣יִל תָּמִ֧ים מִן־הַצֹּ֛אן בְּעֶרְכְּךָ֥ לְאָשָׁ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ כו וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן לִפְנֵ֥י יְדוָ֖ד וְנִסְלַ֣ח ל֑וֹ עַל־אַחַ֛ת מִכֹּ֥ל אֲשֶֽׁר־יַעֲשֶׂ֖ה לְאַשְׁמָ֥ה בָֽהּ׃
קול דממה דקה של תשובה: הקורבן הפנימי של הלב
העלייה השביעית סוגרת את פרשת ויקרא בצליל שקט, אך עמוק להפליא. היא מדברת על אלו שלא הצליחו להביא קורבן מהחי או העוף – בין מחמת עוני או מציאות – ולכן מביאים עשירית האיפה סולת כקורבן חטאת. בלי שמן, בלי לבונה – בלי ייפוי, רק מהות. גם אדם שאין לו דבר – יש לו לב, רצון, תשובה.
הקורבן הזה מכונה "חטאת" למרות שהוא דומה בצורתו למנחה – וזהו בדיוק החידוש: הכפרה לא תלויה בנפח, בגודל או בעלות הקורבן – אלא בכוונה, בהכרה ובתיקון.
מכאן עוברת התורה לדון בקורבן חדש – אשם. אדם שחטא בקודשים, או שלא ידע שחטא – ואחר כך התברר לו, או אפילו שחשש אולי חטא – מביא קורבן אשם. ומה המסר? גם על הספק צריך לקחת אחריות. גם מה שאולי פגע – דורש כפרה.
יותר מזה – יש אדם שמועל בקודש, או פוגע בחברו: גוזל, עושק, מכחיש פיקדון, מוצא אבידה ואינו מחזירה – ובמיוחד, נשבע לשקר. התורה דורשת ממנו לא רק להחזיר – אלא גם להוסיף חומש. ורק אחר כך, להביא קורבן. במילים אחרות: קודם תתקן עם החבר – רק אז תבוא אל השם.
פירוש מיוחד – "הכתב והקבלה":
הפסוק "וכיפר עליו הכהן ונסלח לו" מופיע שוב ושוב. לפי בעל "הכתב והקבלה", הכפרה והסליחה הן שני שלבים: הכפרה – תיקון הפגם, והסליחה – חיבור מחודש עם מקור החיים. הקורבן, התשובה, ההודאה – אלו הם שלבי בנייה מחודשת של קשר.
מסר לחיים:
אנחנו חיים בעולם של אחריות. התורה מלמדת שלא רק פשע דורש תיקון – אלא גם טעות, שגגה, ספק או פגיעה ביחסים שבין אדם לחברו. לא תמיד נרגיש אשמים – אבל נדרשים להיות ערים.
וכשאנחנו לוקחים אחריות, גם על הדברים הקטנים – התורה מבטיחה: "וכיפר… ונסלח לו". תמיד יש דרך חזרה.
שבת שלום ומבורכת, שבת של תיקון הלבבות והתקרבות אל הנשגב.
