ז וְאִם־מִנְחַ֥ת מַרְחֶ֖שֶׁת קָרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֥לֶת בַּשֶּׁ֖מֶן תֵּעָשֶֽׂה׃ ח וְהֵבֵאתָ֣ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֧ר יֵעָשֶׂ֛ה מֵאֵ֖לֶּה לַידוָ֑ד וְהִקְרִיבָהּ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן וְהִגִּישָׁ֖הּ אֶל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃ ט וְהֵרִ֨ים הַכֹּהֵ֤ן מִן־הַמִּנְחָה֙ אֶת־אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַידוָֽד׃ י וְהַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מִן־הַמִּנְחָ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים מֵאִשֵּׁ֥י יְדוָֽד׃ יא כָּל־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תַּקְרִ֙יבוּ֙ לַידוָ֔ד לֹ֥א תֵעָשֶׂ֖ה חָמֵ֑ץ כִּ֤י כָל־שְׂאֹר֙ וְכָל־דְּבַ֔שׁ לֹֽא־תַקְטִ֧ירוּ מִמֶּ֛נּוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽידוָֽד׃ יב קָרְבַּ֥ן רֵאשִׁ֛ית תַּקְרִ֥יבוּ אֹתָ֖ם לַידוָ֑ד וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֥חַ לֹא־יַעֲל֖וּ לְרֵ֥יחַ נִיחֹֽחַ׃ יג וְכָל־קָרְבַּ֣ן מִנְחָתְךָ֮ בַּמֶּ֣לַח תִּמְלָח֒ וְלֹ֣א תַשְׁבִּ֗ית מֶ֚לַח בְּרִ֣ית אֱלֹהֶ֔יךָ מֵעַ֖ל מִנְחָתֶ֑ךָ עַ֥ל כָּל־קָרְבָּנְךָ֖ תַּקְרִ֥יב מֶֽלַח׃ יד וְאִם־תַּקְרִ֛יב מִנְחַ֥ת בִּכּוּרִ֖ים לַידוָ֑ד אָבִ֞יב קָל֤וּי בָּאֵשׁ֙ גֶּ֣רֶשׂ כַּרְמֶ֔ל תַּקְרִ֕יב אֵ֖ת מִנְחַ֥ת בִּכּוּרֶֽיךָ׃ טו וְנָתַתָּ֤ עָלֶ֙יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְשַׂמְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ לְבֹנָ֑ה מִנְחָ֖ה הִֽוא׃ טז וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת־אַזְכָּרָתָ֗הּ מִגִּרְשָׂהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כָּל־לְבֹנָתָ֑הּ אִשֶּׁ֖ה לַידוָֽד׃
התמונה פשוטה: מנחה שקטה, עוגה דקה עשויה מסולת טהורה, על מחבת או מרחשת, בלי רעש של שחיטה או דם – רק קמצוץ סולת, שמן ולבונה. על פניו – זו הקרבה צנועה, שקטה, כמעט אפורה. אך דווקא כאן מתגלה עומק עצום: גם במעט יש הרבה, אם זה בא ממקום טהור.
התורה מדגישה במפורש: "על כל קרבנך תקריב מלח". למה דווקא מלח? חז"ל מסבירים שמדובר ב"ברית מלח", ברית נצח. המלח אינו מתקלקל – הוא שומר על דברים אחרים, והוא סמל לקיום תמידי. התורה מלמדת כאן: גם אם אתה מביא מעט, אל תשכח לשים "מלח" – כוונה, מחויבות ונצחיות.
ולחיים האישיים? כמה מרגש לגלות שהתורה לא רק מאפשרת – אלא מעודדת את האדם הפשוט, זה שלא יכול להקריב הרבה, לתת את שלו. והיא מבקשת רק: אל תשכח את ה"מלח", את הלב, את הכוונה, את הברית האישית שלך עם בורא עולם. כל קמצוץ של מסירות – נחשב.
שיהיה לך יום טוב, עם הרבה כוונה, אמת ומלח של נצח בתוך המעשים הקטנים שלך.
