ה וְאַבְרָהָ֖ם בֶּן־מְאַ֣ת שָׁנָ֑ה בְּהִוָּ֣לֶד ל֔וֹ אֵ֖ת יִצְחָ֥ק בְּנֽוֹ׃ ו וַתֹּ֣אמֶר שָׂרָ֔ה צְחֹ֕ק עָ֥שָׂה לִ֖י אֱלֹהִ֑ים כָּל־הַשֹּׁמֵ֖עַ יִֽצְחַק־לִֽי׃ ז וַתֹּ֗אמֶר מִ֤י מִלֵּל֙ לְאַבְרָהָ֔ם הֵינִ֥יקָה בָנִ֖ים שָׂרָ֑ה כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי בֵ֖ן לִזְקֻנָֽיו׃ ח וַיִּגְדַּ֥ל הַיֶּ֖לֶד וַיִּגָּמַ֑ל וַיַּ֤עַשׂ אַבְרָהָם֙ מִשְׁתֶּ֣ה גָד֔וֹל בְּי֖וֹם הִגָּמֵ֥ל אֶת־יִצְחָֽק׃ ט וַתֵּ֨רֶא שָׂרָ֜ה אֶֽת־בֶּן־הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית אֲשֶׁר־יָלְדָ֥ה לְאַבְרָהָ֖ם מְצַחֵֽק׃ י וַתֹּ֙אמֶר֙ לְאַבְרָהָ֔ם גָּרֵ֛שׁ הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת־בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן־הָאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם־בְּנִ֖י עִם־יִצְחָֽק׃ יא וַיֵּ֧רַע הַדָּבָ֛ר מְאֹ֖ד בְּעֵינֵ֣י אַבְרָהָ֑ם עַ֖ל אוֹדֹ֥ת בְּנֽוֹ׃ יב וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים אֶל־אַבְרָהָ֗ם אַל־יֵרַ֤ע בְּעֵינֶ֙יךָ֙ עַל־הַנַּ֣עַר וְעַל־אֲמָתֶ֔ךָ כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר תֹּאמַ֥ר אֵלֶ֛יךָ שָׂרָ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקֹלָ֑הּ כִּ֣י בְיִצְחָ֔ק יִקָּרֵ֥א לְךָ֖ זָֽרַע׃ יג וְגַ֥ם אֶת־בֶּן־הָאָמָ֖ה לְג֣וֹי אֲשִׂימֶ֑נּוּ כִּ֥י זַרְעֲךָ֖ הֽוּא׃ יד וַיַּשְׁכֵּ֣ם אַבְרָהָ֣ם ׀ בַּבֹּ֡קֶר וַיִּֽקַּֽח־לֶחֶם֩ וְחֵ֨מַת מַ֜יִם וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הָ֠גָר שָׂ֧ם עַל־שִׁכְמָ֛הּ וְאֶת־הַיֶּ֖לֶד וַֽיְשַׁלְּחֶ֑הָ וַתֵּ֣לֶךְ וַתֵּ֔תַע בְּמִדְבַּ֖ר בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ טו וַיִּכְל֥וּ הַמַּ֖יִם מִן־הַחֵ֑מֶת וַתַּשְׁלֵ֣ךְ אֶת־הַיֶּ֔לֶד תַּ֖חַת אַחַ֥ד הַשִּׂיחִֽם׃ טז וַתֵּלֶךְ֩ וַתֵּ֨שֶׁב לָ֜הּ מִנֶּ֗גֶד הַרְחֵק֙ כִּמְטַחֲוֵ֣י קֶ֔שֶׁת כִּ֣י אָֽמְרָ֔ה אַל־אֶרְאֶ֖ה בְּמ֣וֹת הַיָּ֑לֶד וַתֵּ֣שֶׁב מִנֶּ֔גֶד וַתִּשָּׂ֥א אֶת־קֹלָ֖הּ וַתֵּֽבְךְּ׃ יז וַיִּשְׁמַ֣ע אֱלֹהִים֮ אֶת־ק֣וֹל הַנַּעַר֒ וַיִּקְרָא֩ מַלְאַ֨ךְ אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶל־הָגָר֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֥אמֶר לָ֖הּ מַה־לָּ֣ךְ הָגָ֑ר אַל־תִּ֣ירְאִ֔י כִּֽי־שָׁמַ֧ע אֱלֹהִ֛ים אֶל־ק֥וֹל הַנַּ֖עַר בַּאֲשֶׁ֥ר הוּא־שָֽׁם׃ יח ק֚וּמִי שְׂאִ֣י אֶת־הַנַּ֔עַר וְהַחֲזִ֥יקִי אֶת־יָדֵ֖ךְ בּ֑וֹ כִּֽי־לְג֥וֹי גָּד֖וֹל אֲשִׂימֶֽנּוּ׃ יט וַיִּפְקַ֤ח אֱלֹהִים֙ אֶת־עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא בְּאֵ֣ר מָ֑יִם וַתֵּ֜לֶךְ וַתְּמַלֵּ֤א אֶת־הַחֵ֙מֶת֙ מַ֔יִם וַתַּ֖שְׁקְ אֶת־הַנָּֽעַר׃ כ וַיְהִ֧י אֱלֹהִ֛ים אֶת־הַנַּ֖עַר וַיִּגְדָּ֑ל וַיֵּ֙שֶׁב֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וַיְהִ֖י רֹבֶ֥ה קַשָּֽׁת׃ כא וַיֵּ֖שֶׁב בְּמִדְבַּ֣ר פָּארָ֑ן וַתִּֽקַּֽח־ל֥וֹ אִמּ֛וֹ אִשָּׁ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
אברהם בן מאה בשעת לידת יצחק, ושמחת הבית גדולה. שרה אומרת שצחוק נעשה לה, והילד גדל ונגמל. ביום הגמילה עושה אברהם משתה גדול.
אך ביום השמחה מתחדד מתח ישן: שרה רואה את בן הגר המצרית ומשתכנעת שאין הוא יכול לירש יחד עם יצחק. היא דורשת מאברהם לגרש את האמה ואת בנה. הדבר קשה מאוד בעיני אברהם, אבל ה' מצווה עליו לשמוע בקולה ומבטיח – הייעוד עובר דרך יצחק, אולם גם בן האמה ייהפך לגוי.
עם שחר נפרד אברהם מן הגר ומהנער, נותן להם לחם וחמת מים ושולחם. במדבר באר שבע המים כלים; הגר משליכה את הילד תחת אחד השיחים ומתרחקת, כדי שלא לראות במותו, ובוכה. אז נשמע קול הנער, מלאך אלוהים קורא אל הגר ומעודד אותה: לקום, לשאת את הנער ולהחזיק בידו, שכן עתיד הוא להיות לגוי גדול. ה' פוקח את עיניה והיא רואה באר מים, ממלאת את החמת ומשקה את הנער. אלוהים עם הנער והוא גדל, שוכן במדבר פארן והופך לרובה קשת; אימו לוקחת לו אשה מארץ מצרים.
צחוק שהופך זהות
שם יצחק נולד מהיפוך הצחוק מפקפוק לשמחה. יש כאן תהליך: צחוק אברהם, צחוק שרה, ולבסוף “מצחק” של ישמעאל. אותו שורש מסמן שלוש עמדות נפש שונות – אמון, שמחה וליצנות – ומכריע את הכיוון של כל דמות.
גבולות של חסד
אברהם איש החסד מתקשה לגרש. שרה מציבה גבול חד כדי לשמור על שלמות הבית והייעוד. ההדרכה לאברהם לשמוע בקולה מדגישה שחסד אמיתי כולל גם גבולות ברורים כשנדרשת נאמנות לייעוד.
הקשבה נבואית מעל רגש
השליחה של הגר וישמעאל היא אחת הפעולות הקשות בתורה מבחינה אנושית. אף על פי כן אברהם מצוּוה לפעול. המסר: לפעמים נאמנות לקריאה הרוחנית דורשת החלטות כואבות ונטולות פשרות.
באשר הוא שם
קריאת המלאך מן השמים מתמקדת במצב ההווה של הנער. הערכה אלוהית נעשית על פי המקום שבו האדם נמצא כעת, לא על פי תסריטי עתיד או עבר. לקח מעשי לחינוך ולדין חברתי.
פקיחת עיניים ולא נס חדש
הבאר אינה נוצרת אלא מתגלה. פעמים רבות הישועה טמונה במשאבים שכבר קיימים סביבנו, ודרושה תזוזה תודעתית כדי לראותם ולהשתמש בהם.
ייעוד מול ברכה
הברית עוברת דרך יצחק, אבל ישמעאל מקבל הבטחה לאומה גדולה. ההבחנה בין קו ייעוד לבין מעגלי ברכה מאפשרת לראות כיצד עמים שונים נושאים תפקידים שונים בתוך אותה השגחה.
מדבר כמרחב עיצוב
ישמעאל גדל במדבר פארן והופך לרובה קשת. המדבר מעצב זהות של חירות, עצמאות וחוסן – תשתית לאתוס הלאומי שייצמח ממנו.
שמחה מחנכת
משתה הגמילה של יצחק איננו אירוע חברתי בלבד. שמחה רשמית סביב שלב התפתחותי מייצרת זיכרון מכונן ומחנכת את הבית למה חשוב כאן – צמיחה בתהליך, לא רק ההגעה ליעד.
