פרשת וירא – עלייה ראשונה

יח א וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְדוָ֔ד בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם׃ ב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה׃ ג וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אַל־נָ֥א תַעֲבֹ֖ר מֵעַ֥ל עַבְדֶּֽךָ׃ ד יֻקַּֽח־נָ֣א מְעַט־מַ֔יִם וְרַחֲצ֖וּ רַגְלֵיכֶ֑ם וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ תַּ֥חַת הָעֵֽץ׃ ה וְאֶקְחָ֨ה פַת־לֶ֜חֶם וְסַעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ אַחַ֣ר תַּעֲבֹ֔רוּ כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן עֲבַרְתֶּ֖ם עַֽל־עַבְדְּכֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֵּ֥ן תַּעֲשֶׂ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃ ו וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל־שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַעֲשִׂ֥י עֻגֽוֹת׃ ז וְאֶל־הַבָּקָ֖ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם וַיִּקַּ֨ח בֶּן־בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙ וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הַנַּ֔עַר וַיְמַהֵ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת אֹתֽוֹ׃ ח וַיִּקַּ֨ח חֶמְאָ֜ה וְחָלָ֗ב וּבֶן־הַבָּקָר֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֖ן לִפְנֵיהֶ֑ם וְהֽוּא־עֹמֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם תַּ֥חַת הָעֵ֖ץ וַיֹּאכֵֽלוּ׃ ט וַיֹּאמְר֣וּ אֵׄלָׄ֔יׄוׄ אַיֵּ֖ה שָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּ֥ה בָאֹֽהֶל׃ י וַיֹּ֗אמֶר שׁ֣וֹב אָשׁ֤וּב אֵלֶ֙יךָ֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה וְהִנֵּה־בֵ֖ן לְשָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וְשָׂרָ֥ה שֹׁמַ֛עַת פֶּ֥תַח הָאֹ֖הֶל וְה֥וּא אַחֲרָֽיו׃ יא וְאַבְרָהָ֤ם וְשָׂרָה֙ זְקֵנִ֔ים בָּאִ֖ים בַּיָּמִ֑ים חָדַל֙ לִהְי֣וֹת לְשָׂרָ֔ה אֹ֖רַח כַּנָּשִֽׁים׃ יב וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן׃ יג וַיֹּ֥אמֶר יְדוָ֖ד אֶל־אַבְרָהָ֑ם לָ֣מָּה זֶּה֩ צָחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה לֵאמֹ֗ר הַאַ֥ף אֻמְנָ֛ם אֵלֵ֖ד וַאֲנִ֥י זָקַֽנְתִּי׃ יד הֲיִפָּלֵ֥א מֵיְדוָ֖ד דָּבָ֑ר לַמּוֹעֵ֞ד אָשׁ֥וּב אֵלֶ֛יךָ כָּעֵ֥ת חַיָּ֖ה וּלְשָׂרָ֥ה בֵֽן׃

העלייה נפתחת בגילוי שכינה יוצא דופן: "וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" (בראשית יח, א). אברהם, חלוש מחום היום, קופץ לאירוח מלא תנועה – ריצה, הזמנה, הכנה – "שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים" מתייצבים לפניו (בראשית יח, ב), והוא מפציר: "אַל־נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ" (בראשית יח, ג), "יֻקַּח־נָא מְעַט־מַיִם" (בראשית יח, ד). האורחים מסכימים: "כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ" (בראשית יח, ה), ואברהם מושיבם לסעודת מלכים וממשיך לעמוד ולשרת "תַּחַת הָעֵץ" עד "וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית יח, ח). אז באה בשורת הבלתי־אפשרי: "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה" ולשרה יהיה בן (בראשית יח, י). שרה צוחקת בלבה "אַחֲרֵי בְלֹתִי" (בראשית יח, יב), והקב"ה חותם את הקטע בשאלה שנוגעת לכל אדם: "הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר" (בראשית יח, יד).

תובנות מאירות עיניים

• מידות גדולות מתחילות במעשים קטנים: אברהם מבטיח "מְעַט־מַיִם" ו"פַת־לֶחֶם" (בראשית יח, ד–ה), אך בפועל מגיש סעודה רחבה. רעיון פרשני: הכנסת אורחים אמיתית אינה מדברת גבוהה – היא פועלת מעבר למה שהוצע.
• לראות את האדם לפני המלאך: התורה קוראת להם "אֲנָשִׁים" (בראשית יח, ב). רעיון פרשני: קודם כל מתייחסים לאורח כאדם בעל צרכים, ורק אחר כך מגלים את המלאכותי שבו.
• עמידה משרתת מול נוכחות א-לוהית: "וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם… וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית יח, ח). רעיון פרשני: גדולה רוחנית מתבררת ביכולת להישאר על הרגליים ולשמש אחרים.
• הלב כזירת הנס: צחוקה הפנימי של שרה "בְקִרְבָּהּ" (בראשית יח, יב) נהפך לנקודת המפגש בין חולשה לאמונה. רעיון פרשני: לפעמים הדרך לגילוי ההבטחה עוברת דרך חוסר האמון הראשוני שלנו.
• שורת המבחן: "הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר" (בראשית יח, יד) אינה רק נחמה – זו קריאה לחיות ככה ביום יום, להשאיר מקום לאפשרי החדש גם כשכל הנתונים נגד.