לז א וַיֵּ֣שֶׁב יַעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃ ב אֵ֣לֶּה ׀ תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם׃ ג וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכָּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים׃ ד וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם׃ ה וַיַּחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו וַיּוֹסִ֥פוּ ע֖וֹד שְׂנֹ֥א אֹתֽוֹ׃ ו וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם שִׁמְעוּ־נָ֕א הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי׃ ז וְ֠הִנֵּה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי׃ ח וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם־מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו׃ ט וַיַּחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי׃ י וַיְסַפֵּ֣ר אֶל־אָבִיו֮ וְאֶל־אֶחָיו֒ וַיִּגְעַר־בּ֣וֹ אָבִ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֛ה הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ הֲב֣וֹא נָב֗וֹא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹ֥ת לְךָ֖ אָֽרְצָה׃ יא וַיְקַנְאוּ־ב֖וֹ אֶחָ֑יו וְאָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת־הַדָּבָֽר׃
העלייה הזו פותחת תקופה חדשה: יעקב כבר "הגיע" – יושב בארץ כנען, לכאורה זמן של מנוחה ושקט. אבל דווקא מכאן מתחיל אחד הסיפורים הסוערים ביותר בתורה – סיפור יוסף והאחים. מאחורי כמה פסוקים קצרים מסתתרת דרמה משפחתית, רוחנית והיסטורית.
"וישב יעקב" – רצון למנוחה, והקב"ה דוחף קדימה
"וישב יעקב בארץ מגורי אביו" – יעקב רוצה סוף סוף לשבת, להתבסס, אחרי כל הבריחות, המאבקים, הפחדים. אבל במקום שקט – מתחילות צרות יוסף.
חז"ל אומרים שיעקב ביקש "לשבת בשלווה" והקב"ה שלח לו את הסיפור של יוסף. למה? כי עם ישראל לא נברא בשביל חיים נוחים, אלא בשביל שליחות. לפעמים דווקא כשאנחנו מחפשים נוחות, השמים מזיזים אותנו – דרך משברים – אל המהלך הבא של ההיסטוריה. כאן מתחילה הירידה למצרים, שממנה יבנה העם.
יוסף – נער מוכשר, אבל לא מחובר לרגש האחים
"יוסף בן שבע עשרה שנה… והוא נער… ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם".
יוסף מוכשר, רואה, מנתח, מביא דוחות אמת לאבא. אבל האחים מרגישים שהוא "מלשין", שהוא לא איתם.
יש כאן שיעור עדין:
לא מספיק להיות צודק – צריך להיות מחובר.
לא מספיק לראות את האמת – צריך לדעת איך אומרים אותה, למי, ומתי. יוסף עדיין נער – לא רק בגיל, אלא גם בהבנת נפש האדם.
אהבה מועדפת יוצרת פצע – וכתונת פסים היא לא רק בגד
"וישראל אהב את יוסף מכל בניו… ועשה לו כתנת פסים".
יעקב מתכוון לטובה – בן זקונים, אולי דומה לו ברוח, אולי אמור להמשיך את דרכו. אבל בפועל, זה יוצר קנאה בוערת. האחים "לא יכלו דברו לשלם".
התורה לא מטשטשת: אפילו אצל יעקב אבינו, חיבת יתר לילד אחד יכולה לפרק בית. זה לא "עוד סיפור", זה תמרור אזהרה – כשילד אחד מרגיש נבחר, האחרים מרגישים שקופים.
חלומות גדולים – איך מספרים אותם?
יוסף חולם – ולא סתם חולם, אלא חולם גדול: אלומות האחים משתחוות לאלומתו, השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לו.
החלומות האלה אמיתיים, נבואיים, אבל הצורה שבה הוא מספר אותם לאחים מדליקה את האש עוד יותר: "ויוסיפו עוד שנא אותו על חלמתיו ועל דבריו".
יש כאן עומק גדול:
- מצד אחד, מי שיש לו חלום גדול – מעורר קנאה, התנגדות והתגרות.
- מצד שני, מי שחולם באמת צריך ללמוד איך להחזיק את החלום בצניעות, לא לזרוק אותו בפנים של אחרים.
גם יעקב עצמו גוער בו, אבל "שומר את הדבר" – הוא מבין שיש פה משהו שמעבר לילד שחצן. לפעמים אנשים סביבך יקנאו, יכעסו, לא יבינו – אבל מי שמסתכל עמוק רואה שיש כאן סיפור הרבה יותר גדול שמחכה להתגלות.
בכמה פסוקים קצרים התורה מציירת משפחה עם אהבות, קנאות, חלומות, טעויות וחוסר תקשורת – ומתוך כל זה תיבנה ההיסטוריה של עם ישראל.
