כג וַֽיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֥א יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת־יוֹסֵף֙ אֶת־כֻּתָּנְתּ֔וֹ אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו׃ כד וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם׃ כה וַיֵּשְׁבוּ֮ לֶֽאֱכָל־לֶחֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹֽשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט הוֹלְכִ֖ים לְהוֹרִ֥יד מִצְרָֽיְמָה׃ כו וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל־אֶחָ֑יו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ׃ כז לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו׃ כח וַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת־יוֹסֵף֙ מִן־הַבּ֔וֹר וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת־יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־יוֹסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה׃ כט וַיָּ֤שָׁב רְאוּבֵן֙ אֶל־הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵין־יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָֽיו׃ ל וַיָּ֥שָׁב אֶל־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי־בָֽא׃ לא וַיִּקְח֖וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת יוֹסֵ֑ף וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת־הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם׃ לב וַֽיְשַׁלְּח֞וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים וַיָּבִ֙יאוּ֙ אֶל־אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּאמְר֖וּ זֹ֣את מָצָ֑אנוּ הַכֶּר־נָ֗א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם־לֹֽא׃ לג וַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֙אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף׃ לד וַיִּקְרַ֤ע יַעֲקֹב֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמָתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנ֖וֹ יָמִ֥ים רַבִּֽים׃ לה וַיָּקֻמוּ֩ כָל־בָּנָ֨יו וְכָל־בְּנֹתָ֜יו לְנַחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו׃ לו וְהַ֨מְּדָנִ֔ים מָכְר֥וּ אֹת֖וֹ אֶל־מִצְרָ֑יִם לְפֽוֹטִיפַר֙ סְרִ֣יס פַּרְעֹ֔ה שַׂ֖ר הַטַּבָּחִֽים׃
כאן הסיפור עובר משנאה למעשים, והמעשים קרים. קודם כל מפשיטים את יוסף מן הכותונת – לא רק בגד מורידים, מורידים ממנו זהות ומעמד, מוחקים את הסימן שמזכיר להם כל רגע את אהבת האב. ואז משליכים אותו הבורה. והפסוק מדגיש: הבור ריק, אין בו מים. זה תיאור יבש, אבל הוא צורב – ריקנות שמספרת על נטישה. יוסף חי, שומע, מבין, והאחים מסוגלים לשבת לאכול לחם. הניגוד הזה הוא אחד הרגעים הכי קשים בתורה: המצפון יכול להשתתק לגמרי כשאדם משכנע את עצמו שהוא "מוכרחים", שהוא "צודק".
ואז מגיעה השיירה מגלעד – כאילו העולם ממשיך כרגיל, ריח נכאת וצרי ולוט באוויר, מסחר בדרכים, ואצלם בתוך המחנה מתקבלת החלטה שתשנה היסטוריה. יהודה אומר בפשטות: מה הבצע בהריגה וכיסוי. הוא לא הופך כאן לצדיק, אבל הוא מסיט את האסון מצעד אחד אחורה: לא דם, אלא מכירה. המילה "בצע" חדה – פתאום יש חשבון רווח, ואפילו עטיפה מוסרית: "כי אחינו בשרנו הוא", אז היד לא תהיה בו – אבל הכאב יישלח הלאה, לארץ אחרת, כעבד. ובתוך כל זה נכנסים המדינים הסוחרים, והמעבר בין ישמעאלים למדינים מרגיש כמו כאוס מכוון: מרגע שהאחים פתחו את הדלת למעשה עוול, האירוע כבר מתגלגל בידיים של אחרים, והשליטה בורחת.
הדרמה הגדולה היא ראובן. הוא חוזר לבור עם תוכנית להציל, והבור ריק. הקריעה שלו אינה הצגה – זה רגע של אדם שמבין שהחבל האחרון נקרע. "הילד איננו" – ופתאום האחריות נופלת עליו: איך חוזרים לאבא עם זה. ואז האחים בונים את השקר: שוחטים שעיר עזים, מטבילים את הכותונת בדם, ושולחים לאב את השאלה האכזרית: "הכר נא". הם לא אומרים בפה "מת" – הם גורמים ליעקב להסיק לבד, כדי שהשקר ייראה כמו עובדה.
והסיום חותם את העלייה בעוצמה שקטה: יעקב קורע, שם שק, ומתאבל ימים רבים וממאן להתנחם. זה לא רק צער של אב – זה שבר של בית. ובאותו זמן, רחוק משם, יוסף כבר נמכר לפוטיפר. כלומר, בעוד המשפחה שקועה באבל ובאשמה, ההשגחה כבר מזיזה את יוסף לעמדה שממנה עוד יתהפך כל הסיפור.
