יב וַיֵּלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶׄתׄ־צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם׃ יג וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֙יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ הִנֵּֽנִי׃ יד וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת־שְׁל֤וֹם אַחֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר וַיִּשְׁלָחֵ֙הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְר֔וֹן וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה׃ טו וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה־תְּבַקֵּֽשׁ׃ טז וַיֹּ֕אמֶר אֶת־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים׃ יז וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן׃ יח וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ׃ יט וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא׃ כ וְעַתָּ֣ה ׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו׃ כא וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ׃ כב וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם ׀ רְאוּבֵן֮ אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל־תִּשְׁלְחוּ־ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו׃
השקט של תחילת הפרשה מתחלף כאן למתח של שליחות. האחים יוצאים לרעות בשכם, וישראל שולח את יוסף "ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן". לכאורה בקשה פשוטה של אבא דואג. בפועל, זו ההליכה שמתחילה את כל גלגלי הירידה למצרים.
יוסף עונה "הנני" בלי חשבון. זה רגע קטן אבל ענק: הוא יודע שהיחסים רעועים, ובכל זאת הולך. יש פה תום, נאמנות, וגם משהו מסוכן – מי שנכנס לשדה מוקשים משפחתי עם לב פתוח, לפעמים לא מבין עד כמה הוא לבד.
ואז מגיע הפסוק המצמרר: "והנה תעה בשדה". יוסף לא רק מחפש כתובת, הוא מחפש אחוה. "את אחי אנכי מבקש" זו לא שאלה טכנית, זו קריאה פנימית: איפה האחים שלי באמת? איפה המקום שלי בתוך הבית הזה? והאיש שמכוון אותו לדתן נראה כמו פרט עלילתי, אבל הוא כמו יד נעלמת שמסיטה את הסיפור אל הנקודה המדויקת שבה הכול יתפוצץ.
ברגע שיוסף נראה מרחוק, עוד לפני מילה אחת, כבר נבנית החלטה: "ויתנכלו אתו להמיתו". זה לא ויכוח, זה תכנון. ואז מגיע הכינוי שחותך: "בעל החלמות". לא קוראים לו יוסף, לא אח, לא בן של אבא שלהם – נותנים לו תווית. ברגע שאדם נהיה תווית, הרבה יותר קל לפגוע בו. והמשפט "ונראה מה יהיו חלמותיו" הוא לא רק לעג, זה ניסיון להילחם בהשגחה: אם נחסל את החולם, נמחץ את החלום.
ובתוך האפלה הזאת נכנס ראובן. הוא לא מצליח להפוך את האחים לצדיקים, אבל הוא כן מצליח לעצור רצח. "לא נכנו נפש" – קו אדום ראשון. ואז התחכום: בור במדבר, בלי ידיים. בחוץ זה נראה כמו פשרה, בפנים זו תוכנית חילוץ: "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו". ראובן נקרע בין האחים לבין האחריות כבכור, ומנסה להציל בלי לפרק את החבורה מול העיניים.
העלייה הזו מרתקת כי היא בנויה כמו סצנה אחת ארוכה: אב שולח, בן הולך, שדה פתוח, איש מסתורי, ואז מצלמה מתקרבת לרגע שבו שנאה הופכת למזימה – ובתוכה ניצוץ ראשון של בלימה. מכאן והלאה, כל צעד קטן נהיה בלתי הפיך.
